בורקסונים 1 - חתולים על סירת פדלים

שבוע שעבר תומי, שיראל, ועבדכם הנאמן יצאנו שלושתינו לעבר מתחם הסינמה סיטי בצומת גלילות על מנת לצפות בסרט החדש - חתולים על סירת פדלים.
כשראינו את הטריילר בפעם הראשונה, ישר ידענו שזה סרט שצריך לראות. מבחינתי לפחות, הדברים הכי קרובים שראיתי בארץ למשהו מהסגנון של חתולים על סירת פדלים זה מספר סרטי חובבים שראיתי בהקרנות מצומצמות בסינמטק ובכנסים שונים. סקרנותי התעוררה מיד. היה מעט מאכזב לגלות שהסרט זכה לתפוצה כל כך מוגבלת - המקום היחידי שהקרין אותו ביום שישי בערב, הזמן הכי פופולארי לצאת לאקרנים, באזור המרכז היה סינמה סיטי - מקום מעט רחוק בשבילנו, אבל לא רחוק מספיק כדי שנוותר על החוויה.
אספתי את חבריי והתגלגלנו את המקום המיועד. טעמנו מיני מאכלים אקזוטיים ומשונים, ונכנסו לאולם. הוא היה מלא, פרט ששימח אותי, אך קטן - שש שורות בלבד. נו טוב, הקרנה זאת הקרנה. התיישבנו, והסרט התחיל.

לוגו של חברת ההפקה "צ'אק צ'אק צ'אק" שנראה כאילו ילד בן 10 צייר אותו במחברת חשבון.
זה בהחלט הולך להיות סרט מעניין.
הגירסה של זיקני צפת למה אתה עושה כשאתה קם בבוקר, והכותרת "1994". ילד רוכב על סקייטבורד.
זה בהחלט הולך להיות סרט מאד מעניין!
ללא הפקסה, וכ-90 דקות מאוחר יותר, האורות דלקים. הקהל התחלק לשני חלקים - אלו שלא נשארו עד הסוף, ואלו שנשארו פעורי פה. מחיאות כפיים מחלק מפעורי הפה.
לא נראה לי שיש אדם אחד בקהל שציפה לסרט הזה - לא להתחלה שלו, לא לכל מה שקרה בין הדקה הראשונה לאחרונה, ולסוף שלו. אני אישית - אהבתי. מאד. לא אהבתי את הסרט כי המשחק היה מבריק, או שהבדיחות היו מעולות. בזמן שכל אלו נכונים, את הסרט אהבתי בגלל האומץ שלו. רואים שהוא נעשה בתקציב נמוך - האפקטים זולים, והסט מורכב בעיקר מהאגם הקטן בפארק ובעוד מספר מקומות. אך למרות זאת, הצוות עשה את המקסימום של המקסימום על מנת לקחת את המגבלה הזאת ולהשתמש בה לטובתם. כן, הדם לא נראה אמיתי, אבל הוא גם לא אמור להראות. כן, כשהם אומרים שהם חותרים לגדה הקרובה מי שמכיר את האזור יודע שזו בעצם הרחוקה, אבל זה בסדר, הסט אמור להיות קטן. הכל נעשה על מנת להעביר את תחושת ה"קאמפיות" וה"B-movie" של הסרט.

חתולים על סירת פדלים מנגן על כל המיתרים הנכונים, ומצליח לשלב בצורה הרמונית פארודית אימה, מתח, וישראליות. הפן האחרון מאד מעניין בפני עצמו. למה לבחור בתפוזים ולא בתפוחים? למה לשוט באגם מלאכותי ולא על נהר? עושים כושר. שמשיות. טלפון חוגה. קצביה בסופר. ניתן בקלות ליצור פארודית אימה סטייל אמריקה, אבל זה דורש אשכים אדירים לעשות את זה פה בישראל.

חתולים על סירת פדלים זה לא המלט, ולא מתיימר להיות. המשחק, כמו שהזכרתי, היה מבריק לא כי כל משפט נאמת בפאתוס מושלם ומעורר רגשות. הוא היה מבריק כי הוא היה מדוייק. לכל דמות היה אופי מוקצן במיוחד, וכל שחקן ביצע את התפקיד שלו עד הסוף ללא התפשרויות. מהחנאג', עד הסמוראי. מהילד הפריקי עד למניאק.

הפחד היחיד שלי בנוגע לסרט הוא הקושי שלו להכנס לתרבות שלנו. לסרט קאלט אחר, מבצע סבתא, היה יחסית פשוט - המוטיבים הארצישראלים של צבא, קיבוץ, מוות, ואחרים יכול לדבר לאנשים רבים, ולקרב אותם להומור הייחודי של הסרט. לחתולים על סירת פדלים יהיה קשה יותר. כתבתי בהתחלה שחצי מהאולם עזב באמצע. העלמה שישבה לצידי סימסה בזמן הסרט "נו, מתי זה נגמר כבר?". הקהל של הסרט הזה קיים - הוא רק צריך לעשות את הצעד אליו ולצפות בו. לעשות הקרנות מתוכננות, להזמין חברים - פשוט להפיץ את המידע בנוגע ליצירה הקולנועית הייחודית הזאתי.
בגלל כל הסיבות האלו, ההמלצה שלי בסרטון הבורקסונים היא חמה עד מאד - בואו נכנסית את חתולים על סירת פדלים לתרבות המקומית. בואו נראה שיש לנו מקום גם לקאלט טראש דל תקציב מצחיק לא שפוי וביזארי. אני יודע שאני אעשה את מיטב יכלתי. ואתם?

קיר חדש

 אולי זה לא יהיה העידכון הכי מעניין, אבל גם זאת התקדמות.
בפרק של כוכב השחר, למי ששם לב, אפשר לראות בפינה את דלת החדר שלי, ולפעמים אפילו חתיכת קרש מצד ימין למעלה.
הקרש הזה היה אחד ממספר קרשים דומים עליהם הצגתי עד לפני מספר שעות את אוסף מחזיקי המפתחות שלי. אוסף שהתחלתי מתישהו בגיל 9, ועד היום כולל כ-400 מחזיקי מפתחות מרחבי העולם. כל מי שנכנס לחדרי פעם ראשונה לא יכל שלא לא להביט בשורות על גבי שורות של מאות מסמרים המלאים במחזיקי מפתחות צבעוניים ויחודיים. קשה לשכוח את קריאות הפליאה כשמגלים עלי שאני אספן.
בשנים האחרונות השקעתי באוסף פחות ופחות. לא חיפשתי מחזיקי מפתחות חדשים באופן אקטיבי, אלה רק באירועים מיוחדים, או כשאנשים שיודעים שאני אוסף הציעו לי מעצמם. בשנה האחרונה אף הורדתי את רוב מחזיקי המפתחות מהקיר ושמתי אותם באיפסון. השארתי רק את אלו מרחבי תבל, כשליש מהאוסף המלא. היום בבוקר, תוך מתן כבוד מלא, הסרתי את שארית מחזיקי המפתחות. הנחתי אותם יפה בקופסא עגולה וצבעונית, ואיפסנתי אותם עם אחיהם מתחת למדף הספרים שלי. את הקרשים הברגתי החוצה, וכעת הקיר שלי מלא בחורים. בימים הקרובים הוא ישופץ, יצבע, ויהיה באופן רישמי לאולפן ההקלטות של הפרקים הבאים של בורקס באפלה.

מישהו צריך שישה קרשים מלאים מסמרים באורך מטר וחצי, וקרש אחד מלא מסמרים באורך שלושה מטר?

SpaceIL

התלבטתי בייני ובין עצמי אם לפרסם את הרשומה הזאת היום, מבין כל הימים - יום הזיכרון לשואה ולגבורה.החלטתי לבסוף שכן, מפני שמה שאני מעוניין לפרסם נוגע לחלק של הגבורה ביום זיכרון זה. העובדה שאנחנו, כעם, עוד קיימים, ותמיד מנסים להמשיך הלאה ולפרוץ את כל הגבולות שמציבים לנו.

למי ששם לב, במהלך הביקורת על כוכב השחר, לבשתי חולצה שעליה כתוב בכחול ולבן SPACEIL. זאת הולכת להיות מסורת - כל פרק אלבש טי שירט אחר, על מנת לקדם נושא שיקר לליבי, או כדי לתת כבוד לדברים שאני מוצא כחשובים.

SpaceIL, בקצרה, מתכננים לשגר חללית ישראלית לירח. כן, כן. קראתם נכון. חללית, משמע רכב הנע בחלל מחוץ לכדור הארץ, ישראלית, כלומר שתוכננה ונבנתה בארץ ישראל על ידי ישראלים, לירח, ללבנה, למאור הקטן, ללווין הטבעי שלנו. אם הרעיון שדבר כזה יתבצע לא מדהים אתכם לחלוטין, אתם צריכים לתהות מחדש על משמעות החיים שלכם.

בהרחבה, צוות SpaceIL משתתף בתחרות Google Lunar X Prize. בתחרות, צוותים שונים מכל העולם, מתחרים ביניהם מי יהיה הראשון שישגר כלי רכב לא מאוייש לירח בהצלחה, ויוכיח זאת על ידי שידור של תמונות ווידאו משם. הפרס הוא סכום כספי מכובד.

האסטרטגיה של SpaceIL היא מאד ישראלית - חללית קטנה, זעירה, שתיקח "טרמפ" על טיל גדול יותר, ובסוף השיגור תינתק ממנו ותמשיך את שאר הדרך אל הירח. המקוריות ברעיון הוא המיזעור - החללית תהיה הקטנה ביותר שאיי פעם נחתה על הירח. אם הם יזכו, הכסף ייתרם לקידום לימודי המדע בארץ, ולהצתת הרצון של דור העתיד של ישראל להתעסק בנושאים מדעיים.

את החולצה קיבלתי בכנס אייקון האחרון כאשר תרמתי מכספי להם, ולשים אותם בפרק הבכורה זו הדרך שלי לתרום מעט יותר ולהגביר את המודעות לפרוייקט השאפתני שלהם. אני ממש מקווה לראות בקרוב את הידיעה שישראל נחתה על הירח.

אז עשו להם לייק בעמוד הפייסבוק, והירשמו לעידכונים דרך הדואר האלקטרוני. מידי פעם הם מחפשים אנשי מקצוע מסויימים לעזור בפרוייקט, ממעצבים, טכנאים ומהנדסים, ועד סתם אנשים רגילים שמוכנים לתרום מהזמן שלהם.

להכין את הבורקס 1 - אחרי הצפיה

אתמול בצהריים תומי ואני צפינו בסרט שעליו נעשה את הפרק השני של ברוקס באפלה. מאד חשוב לנו לצפות בסרט פעם ראשונה רק לפני הכנת הפרק, כדי שנוכל לתעד את התגובות הראשוניות שלנו אליו, שכן משם בא רוב ההומור. כמו כן, אנחנו תמיד תעשה את הצפיה הזאת רק בינינו כי כל כמה דקות אנחנו עוצרים את הסרט, אומרים מה אנחנו חושבים על הקטע שראינו, חוזרים טיפה אחורה, רואים אותו שוב, וחוזר חלילה. בכל הדרך אנחנו כותבים הערות בסקאטצ'בוק עבור בדיחות פוטנציליות ודברים שהסרט מזכיר לנו.
לוקח לנו בערך שעתיים וחצי לראות סרט של שעה וחצי ככה...

אחרי הצפיה הראשונית הזאת, אנחנו יודעים שעוד נצפה בסרט לפחות עוד כמה עשרות פעמים במלואו, וכמה מאות פעמים בזמן העריכה. בשלב הזה הסרט פשוט לא יוצא מהראש, והצלקת תישאר לעולם בתוכינו. אתם רואים כמה אנחנו משקיעים בכם?! תראו את המבט בעיניים של תומי. אני מקווה שאתם מעריכים את ההקרבה.

בורקס באפלה 1 - כוכב השחר

כמה אבק הצטבר כאן, אללי. צריך עדיין לנקות את הקורים שנוצרו בפינות, אבל לפחות היש מים זורמים וחשמל עובד.
להוציא את גנזך מהבוידעם זה לא פשוט. קשה להחיות יומן רשת מת. הקהל כבר עבר למחוזות אחרים, הקישורים כבר לא מעודכנים, אפילו כל הסטטיסטיקות התאפסו. אחח... אני זוכר את אותם הימים שבהם התלהבתי כאשר מספר תלת סיפרתי של אנשים נכנס לכאן. אלו היו זמנים.

הגיע הזמן להחיות טיפה את המקום! להמשיך לכתוב באריכות באופן ארכאי על מעללי. רק על מנת לסבר את האוזן, הנה מספר אירועים שעברו עלי מאז הפעם האחרונה שהואלתי בטובי לכתוב כאן:

אולי זה האירוע האחרון, אבל הוא המשמעותי כנראה מכולם - פרשתי מהלימודים. אחרי שלוש וחצי שנות לימוד, פרשתי מתואר התקשורת החזותית אותו התחלתי. אני לא אאריך כאן בהסברים למה ומדוע. האלים יודעים כמה כבר דיברתי על כך בפני קולגות ומכרים, ונפשי לא חפצה בלגולל זאת שוב. מספיק יהיה להגיד כי אני לא מעוניין יותר בתואר הזה, אני לא מאמין שאני צריך את התואר הזה, ומי כמוני יודע כמה המאמץ להשיג אותו לא שווה את התהליך. אני שלם לגמרי עם ההחלטה הזאת. אז בבקשה, המנעו מכל מילות צער או תנחומים שיש לכם עבורי.

התחלתי להריץ הרפתקאת מבוכים ודרקונים עבור קבוצתי הרגילה. אני לוקח את הזדמנות זאת כדי לחדד את חושי הכתיבה והאילתור שלי. ההרפתקאה קוראת במקום בשם מוראלן - עיר עצומה המחביאה סודות אפלים. בינתיים נראה שהשחקנים שלי נהנים מהחוויה, אני שמח לממש אותה.

כמו שניתן לראות בתחילת הרשומה, תומי ואנוכי התחלנו ליצור סידרה חדשה בשם "בורקס באפלה". היא סוג של תשובה ישראלית ליצירותיו של דאג ווקר, ג'יימס רולף, לואיס לבהאוג, ודומייהם. בבורקס באפלה אנו לוקחים סרטים ישראלים ישנים ולא מוכרים, ומשתעשעים על חשבונם. אנו מנסים לעקוב אחרי עלילות לא ברורות, שחקנים לא כשרוניים במיוחד, וכל שאר האלמנטים שמרכיבים סרטים ויש לנו מה להעיר עליהם. המטרה היא כל חודש להוציא פרק חדש בו נסקור סרט אחר.
אתם מוזמנים לצפות בפרק הראשון - כוכב השחר. אני מזהיר מראש שארוך הפרק הוא שלושים דקות. פנו לכם מעט מיומכם העמוס, הכי איזה מאכל או משקה צונן, התרווחו על מושבכם ותנו לחוויה של סרט רע לשטוף אתכם. כמו כן, קחו בחשבון שזוהי הפעם הראשונה שאני יוצר כל דבר שהוא במדיה מוקלטת. כתיבת תסריט, צילום, ועריכה נעשו על ידי בפעם הראשונה עבור פרק זה. למרות זאת, אני בטוח שתהנו מוידאו, שכן החלק הכי חשוב בו הוא ההומור, ובכך אני אתהדר ואעיד על נסיון של שנים רבות.
בין פרק לפרק, אעדכן כאן בגנזך על תהליך העבודה. יהיו כאן פחות ביקורות קומיקס, ויותר יומן בו אשפוך אור על תהליכי יצירת הסדרה.

אאחל את עצמי בברכת "ברוך החוזר", ואקווה שתהנו מהקריאה, ומבורקס באפלה. היה שלום!

Anton Ego - The Work of A Critic

In many ways, the work of a critic is easy. We risk very little yet enjoy a position over those who offer up their work and their selves to our judgment. We thrive on negative criticism, which is fun to write and to read. But the bitter truth we critics must face, is that in the grand scheme of things, the average piece of junk is probably more meaningful than our criticism designating it so. But there are times when a critic truly risks something, and that is in the discovery and defense of the new. The world is often unkind to new talent, new creations, the new needs friends. ... Not everyone can become a great artist, but a great artist can come from anywhere.

Mighty Mite * The Ear Mite - ביקורת קומיקס

סילחו לי בזמן שאני מנקה את קורי העכביש ושכבת האבק.

בינתיים, קבלו את מייטי מייט של Tony Millionaire.

בכנס אייקון האחרון ביקרתי רבות בדוכן של קומיקאזה. המוכרים היו נחמדים, והיה אוסף דיי מרשים של ספרים יד שניה למכירה, כיאה לאופי של הדוכנים בכנס. דיפדפתי בארגז הספרים ומצאתי את הספר הזעיר הזה שוכב לו בתחתית. עכשיו, כשאני כותב זעיר, אני מתכוון לכך במלוא מובן המילה - הספר קשה הכריכה הזה גודלו 12 ס"מ על 11 ס"מ. זה הספר הכי קטן על המדף שלי. עכשיו, מי שקרא את הביקורת שלי על איגור, יודע שאני אוהב את המסכנות המימדית הזאת. לשימחתי, שאר הקניה שלי בדוכן היתה כה רבה, והספרונון הזה כל כך נכשל להמכר עד עכשיו, שקיבלתי אותו חינם!

הספר קצר - 18 דפי קומיקס בלבד, כאשר כל עמוד מכיל פאנל אחד ויחיד. כל הפאנלים מצד שמאל של הכפולה מצויירים בשחור לבן ומספרים סיפור אחד, וכל הפאנלים מצד ימין של הכפולה בצבא מלא ומספרים סיפור אחר.
שתי העלילות המקבילות הן הפכים אחת של השניה בעוד כמה מובנים. מצד שמאל אנו מתחילים בכך שאנו רואים רכבת קרקס יורדת מהפסים, ומההריסות מצליח לברוח קוף. מזלו של הקופיף לא שפר עליו, ואפילו אוכל הוא לא מוצא בפחי האשפה. העלילה הימנית מתחילה בסירת צעצוע שילד משיט על המים. עליה קופץ קרציה (התרגום הנכון של mite זה "אקרית", אבל מכיוון שאף אחד לא מכיר את המילה הזאת והייתי צריך לגגל אותה כדי לדעת על קיומה, ולמען נוחות הויז'ואליזציה שלכם, אשתמש במילה יותר שגורה. בנוסף לכך, המילה "קרציה" מעוררת קונוטציות נוספות לגי אופיה של הדמות, שאכן נכונה לסיפורינו.) המנגנת בבנג'ו, ושרה לה שירי עם עליזים.

קשה לבקר קומיקס שכזה מבחינת העלילה, הדיאלוג או האומנות. Mighty Mite הוא ניסוי כלים. בדיקה בתנאים מבוקרים ומדודים של גבולות מדיום הקומיקס. Tony Millionaire ניסה לבדוק כנראה אם אפשר ליצור קומיקס משעשע עם עלילות נפרדות שקורות במקביל, וכמו כן, להשתמש בכל מיני טריקים של מדיום הקומיקס כדי להעצים את המקבילות. מכיוון שזה מה שנראה לי המקרה, אני יכול לשפוט ולבקר את הקומיקס רק מבחינת הטיפול במדיום - מה שבספרי קומיקס אחרים מתבטא בעיקר בביקורת על העימוד, סידור הפאנלים, קומפוזיציה וכד'. רק כדי לצאת ידי חובה, אני יכול להגיד שהאומנות נחמדה וברורה. עיצוב הדמויות נחמד, ומבחינה עלילתית, לא הופתעתי, אבל הסוף גרם לי לחייך.

למרות שמיד רואים שהפאנל השמאלי הראשון (בעלילה של הקוף) ממלא רק כרבע מהעמוד, רק לקראת אמצע הספר שמתי לב שהוא לאט לאט גדל ככל שמתקדמים בעמודים. בסוף הספר הפאנל האחרון כבר יותר גדול מהפאנלים מצד ימין, ובכך שובר את השוליים אליהם התרגלנו במהלך הקריאה. בזמן שהסיפור העצוב ומעורר החמלה מתואר בפאנלים קטנים, אפורים, ונטולי דיאלוג, הצד השמח של הסיפור מתואר בפאנלים גדולים, צבעוניים ומלאי שירה. ישנה מין אירוניה שהחיה העצובה היא הקוף - הדמות איתה הקורא אמור יותר להזדהות מפאת האנושיות הגלומה מה. למרות זאת, הדמות שמתנהגת  בצורה יותר אנושית היא הקרציה - היא יכולה לדבר, להשתמש בכלים, להחליט החלטות בנוגע לעתידה, וכד'. למרות זאת, במהלך הקריאה היה לי קשה להתחבר ריגשית לדמות. האישיות שלה היא כשל אוויל, וההתנהגות שלה סתמית וחסרת הגיון. מצד שני, הקוף רק מנסה לשרוד - למצוא אוכל, מכסה וחום.
בנוסף לכל ההקבלות הצורניות בעיצוב הקומיקס, וההקבלות באפיון הדמויות, ישנן הקבלות נוספות בדרך העלילה - הסיפור של שתי הדמויות מתחיל בכלי רכב: אחד יבשתי בנסיעתו האחרונה, ואחד ימי בשיט בכורתו. הקוף הגיע למצבו הנוכחי בעקבות הכרח, ואליו הקרציה הגיע למצבו הנוכחי מתוך גחמה. הקוף מגיע לעיר אנושית, אך בה לא נראים שום תושבים. באותו הזמן הקרציה מגיע לקרקס פרעושים (באופן מילולי), ואנחנו באמת רואים את היצורים הקטנים האלו עובדים ומתאמנים בחריצות. לקוף קר לקרציה חם. הקרציה אוכל, הקוף רעב. וכך הלאה.

בסופו של יום, טוני מליונר משתמש במגוון מאד רחב של כלים שעובדים באופטימליות מירבית דרך מדיום הקומיקס כדי לספר סיפור קצר, פשוט, אבל בעל יותר רבדים ממה שנראה בתחילה. אם הייתי צריך לשכנע אדם זר בנוגע ליכולות הגלומות בקומיקס תוך 10 דקות, הייתי בוחר בספר הזה כדי לעשות זאת. בקיצור - אם יוצא לכם להתקל בפנינה הזאת, תנו בה מבט. קשה לי להעריך אם קניה של עותק חדש במיטב כספכם תהיה שווה למה שתקבלו תמורתו, אבל אם אתם אוהבים אנומליות שכאלו על המדף, אני בהחלט ממליץ לרכוש את הספר.