פסטיבל הקומיקס השנתי בסינמטק תל אביב היה כבר לפני יותר משבוע, אך בשל קשיים לוגיסטיים וטכניים אני נאלץ לסקר אותו רק כעת.
אני ממליץ בחום לקרוא גם את הרשומה של הקומפטריות, האמיגו ורעי לדוכן, תומיקס, ביומן הרשת שלו. יש שם אפילו תמונות וסרטון!
כמו בכל שנה, גם הפעם עברתי בין הדוכנים ורכשתי ממיטב המרכולת החדשה והטריה של היצירה הישראלית. מי שמבקר באדיקות בדוכנים כל שנה, יכול לצפות במספר טרנדים כלליים מבין חוברות וספרי הקומיקס המוצאים למכירה. בשנים הראשונות של הפסטיבל, תחילת העשור שלטו הפנזינים. רוב החוברות היו דפי נייר מצולמים פשוטים, עליהם ציור גס וטקסט חתרני (או סתם ילדותי). הפנזינים היו זולים ורובם בוסריים, ולפעמים אפילו נמכרו בדוכנים "פיראטיים".
במחצית הגיל הנוכחי של האירוע פתאום צצו להן כל מיני ניסויים משונים בשם "עבודות גמר". מדובר על אוגדנים שהתיימרו להיות משהו נעלה יותר מקומיקס והתהדרו בשמות מופרכים כמו "אנתולוגיות מאוירות", או "נובלות גרפיות למבוגרים". היצירות הלא ברורות העלו נעשו בדרך כלל על ידי סטודנטים לעיצוב שלא נראו שוב בקרב קהילת הקומיקס.
כיום אני שמח לבשר הוא שהטרנד בקרב המוכרים הוא ליצור חוברות וספרים בעלי גימור יפה, הדפסה נאותה, עלילה ברורה, חוסר התנשאות ובמגוון סגנונות. כמובן שתמיד יהיו יוצרים שישמרו על גחלת הפנזין, או שסטודנטית משנקר תאייר ציפורים למשך 20 עמודים בלי לכתוב מילה, אבל כיום הם המיעוט. אין לי דרך נוחה לבדוק זאת, אבל הייתי רוצה להאמין שהיוצרים פשוט התבגרו, זנחו את המסכות, ופשוט החלו ליצור.
למרות ששנה שעברה חזרתי עם שלל גדול מהפסטיבל, הקניות מהשנה לא פחות איכותיות. החוברות עומדות כעת בערימה מולי, ללא סדר ספציפי
החיים המסריחים שלי 2, אורטל אברהם - אני חושב שההגיגים האישיים של אורטל על החיים הם מעולים. מרגישים את האמיתות בקומיקס, וגם האלו שכביכול המדכאים ביותר מצליחים להעלות חיוך על הפנים, גם אם מדובר בשמחה לאיד. אני שמח על הערך המוסף שקיים בחוברת אבל לא באינטרנט. מצד אחד הוא מעולה כמו השאר, אבל מצד שני הוא מבליט חיסרון של חוברות שמפרסמות דברים שמקורם ברשת. כשקוראים בלוג מאויר, כמו החיים המסריחים שלי, לא ממש אכפת לך, הקורא, כמה גדולים הציורים. כל עוד הם קריאים, אתה לא מרגיש שהם בזבזו לך "זמן מסך". מצד שני, כאשר מדובר בחוברת, וכל מה שממלא עמוד זה בדיחת גרף פשוטה, אני מרגיש שהשטח של הנייר היה יכול להיות מנוצל בצורה טובה יותר. החוברת עוברת מהר מידי בגלל הבעיה הזאת, ויש הרגשה של "זה הכול?" חווית הקריאה הייתה מהנה ביותר, אך קצרה.
ב"ה 5, מתן בנישי, ניר שחרור, אדם רובסון ובוקס - ב"ה, סדרת החוברות של חבורת באנג קומיקס, התחילה בתור עוד פנזין שנראה שטותי וילדותי, ומאז הם הגיעו רחוק. אני מודה שלא קראתי את הגיליונות הקודמים שלהם בגלל הרושם שנוצר מהם. אבל עכשיו, כשאני קורא את החוברת האחרונה מהשנה, ניצת בי הרצון לחזור אחורה ולהיווכח מאיפה הם התחילו. בכל מקרה, התוכן מורכב מכל מיני סיפורים משעשעים קצרים באורך עמוד עד שלושה, ואחד ארוך יותר בן שישה עמודים. הומור דבילי מהסוג הטוב. משהו מעבר לבדיחות שתן-צואה, ושאתה לא מרגיש כמו ילד בן 7 כשאתה קורא. הגאגים הרצים מעולים ומגיעים במקומות הנכונים. יחד עם ב"ה 5, קיבלתי בחינם את החוברת הבאה:
תותחופשי 1, אדם רובסון ובועז קדמון - מיני חוברת המספרת על שוטר שלוקח את החוק לידיים ומציל את ביתו מטרוריסטים רשעים. מבט ציני על כל הקלישאות של סרטי האקשן מהסגנון הזה. הכדורים עפים, הרעים מתים, והטובים מחוספסים. שימוש מעולה בתרגום קלוקל גרוע.
קומיקס-דג 2011 , אמיר הדדי ורועי בשה - חוברת קצרה, כמעט פנזין, המאגדת סטריפים קצרים, כל אחד עמוד. בדיחות משעשעות ודביליות. בדיוק מה שהייתי מצפה שיצא ממכונת קומיקס בשנקל. כן, כן. הקומיקס הזה יצא מ"מכונת הקומיקס" שהוצבה על ידי אנשי דגים נגד ציפורים בפסטיבל. הכנסת מטבע, ובעזרת מכניזם משוכלל ביותר (בן אדם) יצאו מתוך חריץ החוברת הזאת ואפילו עודף! מדויק! בדרך כלל לא הייתי רוכש משהו קצר וטיפשי כזה, אבל הגימיק שבא מסביב היה נהדר. רק בשביל ההשקעה מגיע להם עוד המון קונים.
תבחר צבע, אמיר פרסיה - אדפטצית קומיקס של שני סיפורים קצרים מתוך פתאום דפיקה בדלת מאת אתגר קרת. הכתיבה של אתגר קרת מאד ציורית ותיאורית, ומתאימה במיוחד לעיבוד קומיקס. לכן, אין לי על מה להתלונן על הכתיבה המעולה והסיפורים המרתקים ומעוררי המחשבה שבחוברת הזאת. לצערי, הטענה היחידה שיש לי היא בקשר לאומנות. בזמן שהחוברות הקודמות בביקורת זו הן הומוריסטיות, ולכן האומנות לוקחת צעד אחורה בשביל פאנצ'ליין טוב, בקומיקס רציני הייתי שמח, בתור קורא, לראות דמויות שמצוירות בצורה רצינית. הבחירה של לצייר את הדמויות בסיפור הראשון בתור אנשים ללא תווים מזהים חוץ מהצבע שלהם היא טובה, אבל המסר היה עובד טוב יותר אם הם היו מצוירים בצורה יותר ריאליסטית מבחינה אנטומית. אם האומן היה גם הכותב, אולי זה לא היה מפריע לי כל כך, כי המחמאות היו מגיעות אל אותו אדם כמו הביקורות. אבל מכיוון שזו עיבוד מחדש, קשה לצאת בביקורת נגד אתגר קרת. הוא לא כתב את הסיפור במיוחד לקומיקס, אז מה שנשאר לי זה רק לדבר על החלק האומנותי, שבחורת הזאת לדעתי לוקה.
שרמוטה אני ירצח אותך, עידו הירשברג - כנראה הקומיקסאי הישראלי הכי כנה שיוצר כיום. לקרוא את החוברות שלו זה פשוט להסתכל באופן בלתי מצונזר לתוך מחשבותיו של אדם מגעיל, אנוכי, אובדני וחסר ביטחון. לפעמים קשה להבדיל מתי האוטוביוגרפיה נגמרת והדמיון מתחיל, אבל כשקוראים את הקומיקס הזה בטוחים בדבר אחד: האדם הזה מוכשר בטירוף. חוץ מהכתיבה האמיתית, גם האומנות מעולה בפשטותה. החוברת עצמה מכילה כמה סיפורים בני 6-8 עמודים, עם כמה דפי סטריפים בודדים. בחוברת תמצאו תיאורים על אוננות, התאבדות, פנטזיות מיניות ושאר דברים אישיים שלדעתי צריך המון אומץ כדי לפרסם אותם. עידו הירשברג בועט בעצמו ורומס את עצמו עד אפר בחוברת, ונותן לנו הצצה על התהליך.
מה קרה למר עכבר?, אורי אילון, איתי וגיאר ואלי ביז'אווי - סיפור מקדים לדירה להשכיר. למי שלא זוכר, סיפור הילדים הקלאסי של לאה גולדברג מתחיל בהצבת העובדה שבדירה הפנויה בראש המגדל גר מר עכבר, ואיש אינו יודע מדוע ולאן הוא הלך. כל הקומיקס מסופר בחרוזים מפיו של כלב בלש, ומצויר בשחור-לבן-אפור עם צללים חזקים כל האלמנטים האלו של מקרה לא מפוענח, ותיאורים מנקודת מבט של דמות חוקר פרטי נותנת הרגשה כבדה של פילם נואר. כל הדמויות המוכרות מהסיפור המקורי מופיעות, והפעם בגרסה יותר עמוקה ומבוגרת: התרנגולת השמנה עוסקת במאגיה שחורה, הקוקייה, שכל בניה גרים בקנים אחרים, היא בעצם יצאנית. אני לא רוצה להרוס את המתח, אבל אני כן אגיד שהחוברת הזאת היא אחת מההפתעות הכי טובות של הפסטיבל. חריזה מעולה ולא עצלנית, אומנות טובה, וספין חדש ומעניין על סיפור מוכר, שמסופר בצורה לא ילדותית או מתנשאת. מומלץ ביותר!
עלילותיו המופלאות של דוגי ליברצם, חוברות 3, 4 ו-5, חגי גילר - עוד סדרת קומיקס שהייתי צריך לקרוא ממזמן, ואיכשהו לא יצא לי. בהזדמנות זו, ויחד עם השקת החוברת החמישית, רכשתי מחגי את השתיים הקודמות. לצערי חוברות מספר 1 ו-2 נגמרו מהמלאי. ולעניינינו, אני מצטער שלא יצא לי לקרוא על מעלליו של דוגי לפני כן. הכתיבה של חגי גילר מצחיקה ומקורית. כל חוברת מכילה שני סיפורים ארוכים. אין הרבה המשכיות בין חוברת לחוברת, וכל מה שצריך לדעת כתוב בעמוד הראשון בכל גיליון. אם יורשה לי להתייחס באופן ספציפי לחוברת החדשה מהשנה, שמחתי לגלות שהציור השתפר מחוברות שעברו וקיבל קצת נפח. העלילות עצמן טובות והבדיחות בדרך מצחיקות ורלוונטיות לימינו. מעתה אתחיל גם לעקוב אחרי דוגי ליברצם גם ברשת!
חלום וחיי יום-יום, אביב רצין – מתוך כל החוברות, זהו הספר היחיד. ולא סתם ספר בהוצאה עצמית, אלה בהוצאת שוקן! אני תמיד שמח לראות קומיקס ישראלי מקבל מקום מדף בחנויות הספרים הגדולות. מדובר על סיפורים סמי-אוטוביוגרפים של דמות שמייצגת את הכותב. מין סוג של סיפורים מופרחים שמבוססים על מקרים אמיתיים, וכל מיני הגיגים מחשבתיים שמתוארים בצורה ויזואלית. אין ממש רצף עלילתי בספר, חוץ מדמויות שחוזרות על עצמן. הספר עצמו מעניין לקריאה, אבל לפעמים נופל אל בורות הפסדו-פילוסופיה. פרויד בשקל. האומנות נעה בין סכמטית לקריקטורית וריאליסטית, ואני חייב לציין שלאביב רצון יש שפה ויזואלית עשירה ומעניינת. נקודה שדווקא הפריעה לי היא הכיווניות. הרבה פעמים הדמויות הולכות נגד כיוון הקריאה האינטואיטיבי, ולי, בתור חובב קומיקס מושבע, זה צורב לעין, בייחוד שבאותה קלות היה ניתן להפוך את הדמויות. מתוך כל הספר, הכי אהבתי את סוף הפרק השני, עם הבריון המעוצבן שלא יודע למה. מין סוג של קתארזיס מטופש לעומת כל המלל ממקודם. בסוף הספר ישנו פרק לא אישי, על חברה שחיה בתוך ג'ל. סיפור נחמד שלדעתי היה עובד יותר טוב באנגלית.
ולסיום:
המלחמה האחרונה, נתי נכטיילר – כנראה החוברת הכי לא צפויה בפסטיבל. שילוב אפי בין דרגון בול זי, המטריקס, ופסוקו של יום. הפאוור רנג'רס פוגשים את סיפורי המלך שלמה. אני ממליץ לכל קוראי הגנזך לעזוב עכשיו את הכיסאות שלהם ולחפש את החוברת הזאת. היא תשנה את חייכם. אני מקווה שנתי לעולם לא יפסיק ליצור קומיקס, ואני מחכה בקוצר רוח לחוברת הבאה שיוציא!
וואו. זה יצא פוסט ארוך. ועוד בכלל לא יצא לי להכליל את החוברות החדשות מבית תומיקס! אותן, ועוד מידע רב נוסף על הוצאת תומיקס בפוסטים עתידיים!
אני ממליץ בחום לקרוא גם את הרשומה של הקומפטריות, האמיגו ורעי לדוכן, תומיקס, ביומן הרשת שלו. יש שם אפילו תמונות וסרטון!
כמו בכל שנה, גם הפעם עברתי בין הדוכנים ורכשתי ממיטב המרכולת החדשה והטריה של היצירה הישראלית. מי שמבקר באדיקות בדוכנים כל שנה, יכול לצפות במספר טרנדים כלליים מבין חוברות וספרי הקומיקס המוצאים למכירה. בשנים הראשונות של הפסטיבל, תחילת העשור שלטו הפנזינים. רוב החוברות היו דפי נייר מצולמים פשוטים, עליהם ציור גס וטקסט חתרני (או סתם ילדותי). הפנזינים היו זולים ורובם בוסריים, ולפעמים אפילו נמכרו בדוכנים "פיראטיים".
במחצית הגיל הנוכחי של האירוע פתאום צצו להן כל מיני ניסויים משונים בשם "עבודות גמר". מדובר על אוגדנים שהתיימרו להיות משהו נעלה יותר מקומיקס והתהדרו בשמות מופרכים כמו "אנתולוגיות מאוירות", או "נובלות גרפיות למבוגרים". היצירות הלא ברורות העלו נעשו בדרך כלל על ידי סטודנטים לעיצוב שלא נראו שוב בקרב קהילת הקומיקס.
כיום אני שמח לבשר הוא שהטרנד בקרב המוכרים הוא ליצור חוברות וספרים בעלי גימור יפה, הדפסה נאותה, עלילה ברורה, חוסר התנשאות ובמגוון סגנונות. כמובן שתמיד יהיו יוצרים שישמרו על גחלת הפנזין, או שסטודנטית משנקר תאייר ציפורים למשך 20 עמודים בלי לכתוב מילה, אבל כיום הם המיעוט. אין לי דרך נוחה לבדוק זאת, אבל הייתי רוצה להאמין שהיוצרים פשוט התבגרו, זנחו את המסכות, ופשוט החלו ליצור.
למרות ששנה שעברה חזרתי עם שלל גדול מהפסטיבל, הקניות מהשנה לא פחות איכותיות. החוברות עומדות כעת בערימה מולי, ללא סדר ספציפי
החיים המסריחים שלי 2, אורטל אברהם - אני חושב שההגיגים האישיים של אורטל על החיים הם מעולים. מרגישים את האמיתות בקומיקס, וגם האלו שכביכול המדכאים ביותר מצליחים להעלות חיוך על הפנים, גם אם מדובר בשמחה לאיד. אני שמח על הערך המוסף שקיים בחוברת אבל לא באינטרנט. מצד אחד הוא מעולה כמו השאר, אבל מצד שני הוא מבליט חיסרון של חוברות שמפרסמות דברים שמקורם ברשת. כשקוראים בלוג מאויר, כמו החיים המסריחים שלי, לא ממש אכפת לך, הקורא, כמה גדולים הציורים. כל עוד הם קריאים, אתה לא מרגיש שהם בזבזו לך "זמן מסך". מצד שני, כאשר מדובר בחוברת, וכל מה שממלא עמוד זה בדיחת גרף פשוטה, אני מרגיש שהשטח של הנייר היה יכול להיות מנוצל בצורה טובה יותר. החוברת עוברת מהר מידי בגלל הבעיה הזאת, ויש הרגשה של "זה הכול?" חווית הקריאה הייתה מהנה ביותר, אך קצרה.
ב"ה 5, מתן בנישי, ניר שחרור, אדם רובסון ובוקס - ב"ה, סדרת החוברות של חבורת באנג קומיקס, התחילה בתור עוד פנזין שנראה שטותי וילדותי, ומאז הם הגיעו רחוק. אני מודה שלא קראתי את הגיליונות הקודמים שלהם בגלל הרושם שנוצר מהם. אבל עכשיו, כשאני קורא את החוברת האחרונה מהשנה, ניצת בי הרצון לחזור אחורה ולהיווכח מאיפה הם התחילו. בכל מקרה, התוכן מורכב מכל מיני סיפורים משעשעים קצרים באורך עמוד עד שלושה, ואחד ארוך יותר בן שישה עמודים. הומור דבילי מהסוג הטוב. משהו מעבר לבדיחות שתן-צואה, ושאתה לא מרגיש כמו ילד בן 7 כשאתה קורא. הגאגים הרצים מעולים ומגיעים במקומות הנכונים. יחד עם ב"ה 5, קיבלתי בחינם את החוברת הבאה:
תותחופשי 1, אדם רובסון ובועז קדמון - מיני חוברת המספרת על שוטר שלוקח את החוק לידיים ומציל את ביתו מטרוריסטים רשעים. מבט ציני על כל הקלישאות של סרטי האקשן מהסגנון הזה. הכדורים עפים, הרעים מתים, והטובים מחוספסים. שימוש מעולה בתרגום קלוקל גרוע.
קומיקס-דג 2011 , אמיר הדדי ורועי בשה - חוברת קצרה, כמעט פנזין, המאגדת סטריפים קצרים, כל אחד עמוד. בדיחות משעשעות ודביליות. בדיוק מה שהייתי מצפה שיצא ממכונת קומיקס בשנקל. כן, כן. הקומיקס הזה יצא מ"מכונת הקומיקס" שהוצבה על ידי אנשי דגים נגד ציפורים בפסטיבל. הכנסת מטבע, ובעזרת מכניזם משוכלל ביותר (בן אדם) יצאו מתוך חריץ החוברת הזאת ואפילו עודף! מדויק! בדרך כלל לא הייתי רוכש משהו קצר וטיפשי כזה, אבל הגימיק שבא מסביב היה נהדר. רק בשביל ההשקעה מגיע להם עוד המון קונים.
תבחר צבע, אמיר פרסיה - אדפטצית קומיקס של שני סיפורים קצרים מתוך פתאום דפיקה בדלת מאת אתגר קרת. הכתיבה של אתגר קרת מאד ציורית ותיאורית, ומתאימה במיוחד לעיבוד קומיקס. לכן, אין לי על מה להתלונן על הכתיבה המעולה והסיפורים המרתקים ומעוררי המחשבה שבחוברת הזאת. לצערי, הטענה היחידה שיש לי היא בקשר לאומנות. בזמן שהחוברות הקודמות בביקורת זו הן הומוריסטיות, ולכן האומנות לוקחת צעד אחורה בשביל פאנצ'ליין טוב, בקומיקס רציני הייתי שמח, בתור קורא, לראות דמויות שמצוירות בצורה רצינית. הבחירה של לצייר את הדמויות בסיפור הראשון בתור אנשים ללא תווים מזהים חוץ מהצבע שלהם היא טובה, אבל המסר היה עובד טוב יותר אם הם היו מצוירים בצורה יותר ריאליסטית מבחינה אנטומית. אם האומן היה גם הכותב, אולי זה לא היה מפריע לי כל כך, כי המחמאות היו מגיעות אל אותו אדם כמו הביקורות. אבל מכיוון שזו עיבוד מחדש, קשה לצאת בביקורת נגד אתגר קרת. הוא לא כתב את הסיפור במיוחד לקומיקס, אז מה שנשאר לי זה רק לדבר על החלק האומנותי, שבחורת הזאת לדעתי לוקה.
שרמוטה אני ירצח אותך, עידו הירשברג - כנראה הקומיקסאי הישראלי הכי כנה שיוצר כיום. לקרוא את החוברות שלו זה פשוט להסתכל באופן בלתי מצונזר לתוך מחשבותיו של אדם מגעיל, אנוכי, אובדני וחסר ביטחון. לפעמים קשה להבדיל מתי האוטוביוגרפיה נגמרת והדמיון מתחיל, אבל כשקוראים את הקומיקס הזה בטוחים בדבר אחד: האדם הזה מוכשר בטירוף. חוץ מהכתיבה האמיתית, גם האומנות מעולה בפשטותה. החוברת עצמה מכילה כמה סיפורים בני 6-8 עמודים, עם כמה דפי סטריפים בודדים. בחוברת תמצאו תיאורים על אוננות, התאבדות, פנטזיות מיניות ושאר דברים אישיים שלדעתי צריך המון אומץ כדי לפרסם אותם. עידו הירשברג בועט בעצמו ורומס את עצמו עד אפר בחוברת, ונותן לנו הצצה על התהליך.
מה קרה למר עכבר?, אורי אילון, איתי וגיאר ואלי ביז'אווי - סיפור מקדים לדירה להשכיר. למי שלא זוכר, סיפור הילדים הקלאסי של לאה גולדברג מתחיל בהצבת העובדה שבדירה הפנויה בראש המגדל גר מר עכבר, ואיש אינו יודע מדוע ולאן הוא הלך. כל הקומיקס מסופר בחרוזים מפיו של כלב בלש, ומצויר בשחור-לבן-אפור עם צללים חזקים כל האלמנטים האלו של מקרה לא מפוענח, ותיאורים מנקודת מבט של דמות חוקר פרטי נותנת הרגשה כבדה של פילם נואר. כל הדמויות המוכרות מהסיפור המקורי מופיעות, והפעם בגרסה יותר עמוקה ומבוגרת: התרנגולת השמנה עוסקת במאגיה שחורה, הקוקייה, שכל בניה גרים בקנים אחרים, היא בעצם יצאנית. אני לא רוצה להרוס את המתח, אבל אני כן אגיד שהחוברת הזאת היא אחת מההפתעות הכי טובות של הפסטיבל. חריזה מעולה ולא עצלנית, אומנות טובה, וספין חדש ומעניין על סיפור מוכר, שמסופר בצורה לא ילדותית או מתנשאת. מומלץ ביותר!
עלילותיו המופלאות של דוגי ליברצם, חוברות 3, 4 ו-5, חגי גילר - עוד סדרת קומיקס שהייתי צריך לקרוא ממזמן, ואיכשהו לא יצא לי. בהזדמנות זו, ויחד עם השקת החוברת החמישית, רכשתי מחגי את השתיים הקודמות. לצערי חוברות מספר 1 ו-2 נגמרו מהמלאי. ולעניינינו, אני מצטער שלא יצא לי לקרוא על מעלליו של דוגי לפני כן. הכתיבה של חגי גילר מצחיקה ומקורית. כל חוברת מכילה שני סיפורים ארוכים. אין הרבה המשכיות בין חוברת לחוברת, וכל מה שצריך לדעת כתוב בעמוד הראשון בכל גיליון. אם יורשה לי להתייחס באופן ספציפי לחוברת החדשה מהשנה, שמחתי לגלות שהציור השתפר מחוברות שעברו וקיבל קצת נפח. העלילות עצמן טובות והבדיחות בדרך מצחיקות ורלוונטיות לימינו. מעתה אתחיל גם לעקוב אחרי דוגי ליברצם גם ברשת!
חלום וחיי יום-יום, אביב רצין – מתוך כל החוברות, זהו הספר היחיד. ולא סתם ספר בהוצאה עצמית, אלה בהוצאת שוקן! אני תמיד שמח לראות קומיקס ישראלי מקבל מקום מדף בחנויות הספרים הגדולות. מדובר על סיפורים סמי-אוטוביוגרפים של דמות שמייצגת את הכותב. מין סוג של סיפורים מופרחים שמבוססים על מקרים אמיתיים, וכל מיני הגיגים מחשבתיים שמתוארים בצורה ויזואלית. אין ממש רצף עלילתי בספר, חוץ מדמויות שחוזרות על עצמן. הספר עצמו מעניין לקריאה, אבל לפעמים נופל אל בורות הפסדו-פילוסופיה. פרויד בשקל. האומנות נעה בין סכמטית לקריקטורית וריאליסטית, ואני חייב לציין שלאביב רצון יש שפה ויזואלית עשירה ומעניינת. נקודה שדווקא הפריעה לי היא הכיווניות. הרבה פעמים הדמויות הולכות נגד כיוון הקריאה האינטואיטיבי, ולי, בתור חובב קומיקס מושבע, זה צורב לעין, בייחוד שבאותה קלות היה ניתן להפוך את הדמויות. מתוך כל הספר, הכי אהבתי את סוף הפרק השני, עם הבריון המעוצבן שלא יודע למה. מין סוג של קתארזיס מטופש לעומת כל המלל ממקודם. בסוף הספר ישנו פרק לא אישי, על חברה שחיה בתוך ג'ל. סיפור נחמד שלדעתי היה עובד יותר טוב באנגלית.
ולסיום:
המלחמה האחרונה, נתי נכטיילר – כנראה החוברת הכי לא צפויה בפסטיבל. שילוב אפי בין דרגון בול זי, המטריקס, ופסוקו של יום. הפאוור רנג'רס פוגשים את סיפורי המלך שלמה. אני ממליץ לכל קוראי הגנזך לעזוב עכשיו את הכיסאות שלהם ולחפש את החוברת הזאת. היא תשנה את חייכם. אני מקווה שנתי לעולם לא יפסיק ליצור קומיקס, ואני מחכה בקוצר רוח לחוברת הבאה שיוציא!
וואו. זה יצא פוסט ארוך. ועוד בכלל לא יצא לי להכליל את החוברות החדשות מבית תומיקס! אותן, ועוד מידע רב נוסף על הוצאת תומיקס בפוסטים עתידיים!
וואו! מאוד נהנתי לקרוא. תלווה לי בהזדמנות את מה קרה למר עכבר, מאוד רציתי לקרוא את זה, אבל היה לי יקר מדי.
השבמחקגם מפתיע ואתי לשמוע שהתלהבת מהמלחמה האחרונה עד כדי כך! לא זלזול ביכלות של נתי חס וחלילה, פשוט נדיר להתלהב מחוברות של יוצרי-פעם-ראשונה. תלווה לי גם את זה :)
מעניין, כמעט הגעתי ובסוף פספסתי את הפסטיבל, איך היה ההיצע מבחינת חומר מיובא?
השבמחקתומיקס: בכיף! תזכיר לי גם להחזיר לך את הגליון של Y שאצלי עדיין.
השבמחקעולם הקומיקס: חבל שלא היית. כנס לבלוג של תומיקס ותוכל לראות תמונות משם :). מבחינת יבוא היו רק דוכנים של קומיקאזה וקומיקס וירקות. כל השאר היה יצירה ישראלית מקורית.