In many ways, the work of a critic is easy. We risk very little yet enjoy a position over those who offer up their work and their selves to our judgment. We thrive on negative criticism, which is fun to write and to read. But the bitter truth we critics must face, is that in the grand scheme of things, the average piece of junk is probably more meaningful than our criticism designating it so. But there are times when a critic truly risks something, and that is in the discovery and defense of the new. The world is often unkind to new talent, new creations, the new needs friends. ... Not everyone can become a great artist, but a great artist can come from anywhere.
יום שבת, 3 בדצמבר 2011
Anton Ego - The Work of A Critic
In many ways, the work of a critic is easy. We risk very little yet enjoy a position over those who offer up their work and their selves to our judgment. We thrive on negative criticism, which is fun to write and to read. But the bitter truth we critics must face, is that in the grand scheme of things, the average piece of junk is probably more meaningful than our criticism designating it so. But there are times when a critic truly risks something, and that is in the discovery and defense of the new. The world is often unkind to new talent, new creations, the new needs friends. ... Not everyone can become a great artist, but a great artist can come from anywhere.
יום שני, 28 בנובמבר 2011
Mighty Mite * The Ear Mite - ביקורת קומיקס
סילחו לי בזמן שאני מנקה את קורי העכביש ושכבת האבק.
בינתיים, קבלו את מייטי מייט של Tony Millionaire.
בכנס אייקון האחרון ביקרתי רבות בדוכן של קומיקאזה. המוכרים היו נחמדים, והיה אוסף דיי מרשים של ספרים יד שניה למכירה, כיאה לאופי של הדוכנים בכנס. דיפדפתי בארגז הספרים ומצאתי את הספר הזעיר הזה שוכב לו בתחתית. עכשיו, כשאני כותב זעיר, אני מתכוון לכך במלוא מובן המילה - הספר קשה הכריכה הזה גודלו 12 ס"מ על 11 ס"מ. זה הספר הכי קטן על המדף שלי. עכשיו, מי שקרא את הביקורת שלי על איגור, יודע שאני אוהב את המסכנות המימדית הזאת. לשימחתי, שאר הקניה שלי בדוכן היתה כה רבה, והספרונון הזה כל כך נכשל להמכר עד עכשיו, שקיבלתי אותו חינם!
הספר קצר - 18 דפי קומיקס בלבד, כאשר כל עמוד מכיל פאנל אחד ויחיד. כל הפאנלים מצד שמאל של הכפולה מצויירים בשחור לבן ומספרים סיפור אחד, וכל הפאנלים מצד ימין של הכפולה בצבא מלא ומספרים סיפור אחר.
שתי העלילות המקבילות הן הפכים אחת של השניה בעוד כמה מובנים. מצד שמאל אנו מתחילים בכך שאנו רואים רכבת קרקס יורדת מהפסים, ומההריסות מצליח לברוח קוף. מזלו של הקופיף לא שפר עליו, ואפילו אוכל הוא לא מוצא בפחי האשפה. העלילה הימנית מתחילה בסירת צעצוע שילד משיט על המים. עליה קופץ קרציה (התרגום הנכון של mite זה "אקרית", אבל מכיוון שאף אחד לא מכיר את המילה הזאת והייתי צריך לגגל אותה כדי לדעת על קיומה, ולמען נוחות הויז'ואליזציה שלכם, אשתמש במילה יותר שגורה. בנוסף לכך, המילה "קרציה" מעוררת קונוטציות נוספות לגי אופיה של הדמות, שאכן נכונה לסיפורינו.) המנגנת בבנג'ו, ושרה לה שירי עם עליזים.
קשה לבקר קומיקס שכזה מבחינת העלילה, הדיאלוג או האומנות. Mighty Mite הוא ניסוי כלים. בדיקה בתנאים מבוקרים ומדודים של גבולות מדיום הקומיקס. Tony Millionaire ניסה לבדוק כנראה אם אפשר ליצור קומיקס משעשע עם עלילות נפרדות שקורות במקביל, וכמו כן, להשתמש בכל מיני טריקים של מדיום הקומיקס כדי להעצים את המקבילות. מכיוון שזה מה שנראה לי המקרה, אני יכול לשפוט ולבקר את הקומיקס רק מבחינת הטיפול במדיום - מה שבספרי קומיקס אחרים מתבטא בעיקר בביקורת על העימוד, סידור הפאנלים, קומפוזיציה וכד'. רק כדי לצאת ידי חובה, אני יכול להגיד שהאומנות נחמדה וברורה. עיצוב הדמויות נחמד, ומבחינה עלילתית, לא הופתעתי, אבל הסוף גרם לי לחייך.
למרות שמיד רואים שהפאנל השמאלי הראשון (בעלילה של הקוף) ממלא רק כרבע מהעמוד, רק לקראת אמצע הספר שמתי לב שהוא לאט לאט גדל ככל שמתקדמים בעמודים. בסוף הספר הפאנל האחרון כבר יותר גדול מהפאנלים מצד ימין, ובכך שובר את השוליים אליהם התרגלנו במהלך הקריאה. בזמן שהסיפור העצוב ומעורר החמלה מתואר בפאנלים קטנים, אפורים, ונטולי דיאלוג, הצד השמח של הסיפור מתואר בפאנלים גדולים, צבעוניים ומלאי שירה. ישנה מין אירוניה שהחיה העצובה היא הקוף - הדמות איתה הקורא אמור יותר להזדהות מפאת האנושיות הגלומה מה. למרות זאת, הדמות שמתנהגת בצורה יותר אנושית היא הקרציה - היא יכולה לדבר, להשתמש בכלים, להחליט החלטות בנוגע לעתידה, וכד'. למרות זאת, במהלך הקריאה היה לי קשה להתחבר ריגשית לדמות. האישיות שלה היא כשל אוויל, וההתנהגות שלה סתמית וחסרת הגיון. מצד שני, הקוף רק מנסה לשרוד - למצוא אוכל, מכסה וחום.
בנוסף לכל ההקבלות הצורניות בעיצוב הקומיקס, וההקבלות באפיון הדמויות, ישנן הקבלות נוספות בדרך העלילה - הסיפור של שתי הדמויות מתחיל בכלי רכב: אחד יבשתי בנסיעתו האחרונה, ואחד ימי בשיט בכורתו. הקוף הגיע למצבו הנוכחי בעקבות הכרח, ואליו הקרציה הגיע למצבו הנוכחי מתוך גחמה. הקוף מגיע לעיר אנושית, אך בה לא נראים שום תושבים. באותו הזמן הקרציה מגיע לקרקס פרעושים (באופן מילולי), ואנחנו באמת רואים את היצורים הקטנים האלו עובדים ומתאמנים בחריצות. לקוף קר לקרציה חם. הקרציה אוכל, הקוף רעב. וכך הלאה.
בסופו של יום, טוני מליונר משתמש במגוון מאד רחב של כלים שעובדים באופטימליות מירבית דרך מדיום הקומיקס כדי לספר סיפור קצר, פשוט, אבל בעל יותר רבדים ממה שנראה בתחילה. אם הייתי צריך לשכנע אדם זר בנוגע ליכולות הגלומות בקומיקס תוך 10 דקות, הייתי בוחר בספר הזה כדי לעשות זאת. בקיצור - אם יוצא לכם להתקל בפנינה הזאת, תנו בה מבט. קשה לי להעריך אם קניה של עותק חדש במיטב כספכם תהיה שווה למה שתקבלו תמורתו, אבל אם אתם אוהבים אנומליות שכאלו על המדף, אני בהחלט ממליץ לרכוש את הספר.
בינתיים, קבלו את מייטי מייט של Tony Millionaire.
בכנס אייקון האחרון ביקרתי רבות בדוכן של קומיקאזה. המוכרים היו נחמדים, והיה אוסף דיי מרשים של ספרים יד שניה למכירה, כיאה לאופי של הדוכנים בכנס. דיפדפתי בארגז הספרים ומצאתי את הספר הזעיר הזה שוכב לו בתחתית. עכשיו, כשאני כותב זעיר, אני מתכוון לכך במלוא מובן המילה - הספר קשה הכריכה הזה גודלו 12 ס"מ על 11 ס"מ. זה הספר הכי קטן על המדף שלי. עכשיו, מי שקרא את הביקורת שלי על איגור, יודע שאני אוהב את המסכנות המימדית הזאת. לשימחתי, שאר הקניה שלי בדוכן היתה כה רבה, והספרונון הזה כל כך נכשל להמכר עד עכשיו, שקיבלתי אותו חינם!
הספר קצר - 18 דפי קומיקס בלבד, כאשר כל עמוד מכיל פאנל אחד ויחיד. כל הפאנלים מצד שמאל של הכפולה מצויירים בשחור לבן ומספרים סיפור אחד, וכל הפאנלים מצד ימין של הכפולה בצבא מלא ומספרים סיפור אחר.
שתי העלילות המקבילות הן הפכים אחת של השניה בעוד כמה מובנים. מצד שמאל אנו מתחילים בכך שאנו רואים רכבת קרקס יורדת מהפסים, ומההריסות מצליח לברוח קוף. מזלו של הקופיף לא שפר עליו, ואפילו אוכל הוא לא מוצא בפחי האשפה. העלילה הימנית מתחילה בסירת צעצוע שילד משיט על המים. עליה קופץ קרציה (התרגום הנכון של mite זה "אקרית", אבל מכיוון שאף אחד לא מכיר את המילה הזאת והייתי צריך לגגל אותה כדי לדעת על קיומה, ולמען נוחות הויז'ואליזציה שלכם, אשתמש במילה יותר שגורה. בנוסף לכך, המילה "קרציה" מעוררת קונוטציות נוספות לגי אופיה של הדמות, שאכן נכונה לסיפורינו.) המנגנת בבנג'ו, ושרה לה שירי עם עליזים.
קשה לבקר קומיקס שכזה מבחינת העלילה, הדיאלוג או האומנות. Mighty Mite הוא ניסוי כלים. בדיקה בתנאים מבוקרים ומדודים של גבולות מדיום הקומיקס. Tony Millionaire ניסה לבדוק כנראה אם אפשר ליצור קומיקס משעשע עם עלילות נפרדות שקורות במקביל, וכמו כן, להשתמש בכל מיני טריקים של מדיום הקומיקס כדי להעצים את המקבילות. מכיוון שזה מה שנראה לי המקרה, אני יכול לשפוט ולבקר את הקומיקס רק מבחינת הטיפול במדיום - מה שבספרי קומיקס אחרים מתבטא בעיקר בביקורת על העימוד, סידור הפאנלים, קומפוזיציה וכד'. רק כדי לצאת ידי חובה, אני יכול להגיד שהאומנות נחמדה וברורה. עיצוב הדמויות נחמד, ומבחינה עלילתית, לא הופתעתי, אבל הסוף גרם לי לחייך.
למרות שמיד רואים שהפאנל השמאלי הראשון (בעלילה של הקוף) ממלא רק כרבע מהעמוד, רק לקראת אמצע הספר שמתי לב שהוא לאט לאט גדל ככל שמתקדמים בעמודים. בסוף הספר הפאנל האחרון כבר יותר גדול מהפאנלים מצד ימין, ובכך שובר את השוליים אליהם התרגלנו במהלך הקריאה. בזמן שהסיפור העצוב ומעורר החמלה מתואר בפאנלים קטנים, אפורים, ונטולי דיאלוג, הצד השמח של הסיפור מתואר בפאנלים גדולים, צבעוניים ומלאי שירה. ישנה מין אירוניה שהחיה העצובה היא הקוף - הדמות איתה הקורא אמור יותר להזדהות מפאת האנושיות הגלומה מה. למרות זאת, הדמות שמתנהגת בצורה יותר אנושית היא הקרציה - היא יכולה לדבר, להשתמש בכלים, להחליט החלטות בנוגע לעתידה, וכד'. למרות זאת, במהלך הקריאה היה לי קשה להתחבר ריגשית לדמות. האישיות שלה היא כשל אוויל, וההתנהגות שלה סתמית וחסרת הגיון. מצד שני, הקוף רק מנסה לשרוד - למצוא אוכל, מכסה וחום.
בנוסף לכל ההקבלות הצורניות בעיצוב הקומיקס, וההקבלות באפיון הדמויות, ישנן הקבלות נוספות בדרך העלילה - הסיפור של שתי הדמויות מתחיל בכלי רכב: אחד יבשתי בנסיעתו האחרונה, ואחד ימי בשיט בכורתו. הקוף הגיע למצבו הנוכחי בעקבות הכרח, ואליו הקרציה הגיע למצבו הנוכחי מתוך גחמה. הקוף מגיע לעיר אנושית, אך בה לא נראים שום תושבים. באותו הזמן הקרציה מגיע לקרקס פרעושים (באופן מילולי), ואנחנו באמת רואים את היצורים הקטנים האלו עובדים ומתאמנים בחריצות. לקוף קר לקרציה חם. הקרציה אוכל, הקוף רעב. וכך הלאה.
בסופו של יום, טוני מליונר משתמש במגוון מאד רחב של כלים שעובדים באופטימליות מירבית דרך מדיום הקומיקס כדי לספר סיפור קצר, פשוט, אבל בעל יותר רבדים ממה שנראה בתחילה. אם הייתי צריך לשכנע אדם זר בנוגע ליכולות הגלומות בקומיקס תוך 10 דקות, הייתי בוחר בספר הזה כדי לעשות זאת. בקיצור - אם יוצא לכם להתקל בפנינה הזאת, תנו בה מבט. קשה לי להעריך אם קניה של עותק חדש במיטב כספכם תהיה שווה למה שתקבלו תמורתו, אבל אם אתם אוהבים אנומליות שכאלו על המדף, אני בהחלט ממליץ לרכוש את הספר.
יום ראשון, 28 באוגוסט 2011
ביקורת קומיקס - מהדורת הפסטיבל
פסטיבל הקומיקס השנתי בסינמטק תל אביב היה כבר לפני יותר משבוע, אך בשל קשיים לוגיסטיים וטכניים אני נאלץ לסקר אותו רק כעת.
אני ממליץ בחום לקרוא גם את הרשומה של הקומפטריות, האמיגו ורעי לדוכן, תומיקס, ביומן הרשת שלו. יש שם אפילו תמונות וסרטון!
כמו בכל שנה, גם הפעם עברתי בין הדוכנים ורכשתי ממיטב המרכולת החדשה והטריה של היצירה הישראלית. מי שמבקר באדיקות בדוכנים כל שנה, יכול לצפות במספר טרנדים כלליים מבין חוברות וספרי הקומיקס המוצאים למכירה. בשנים הראשונות של הפסטיבל, תחילת העשור שלטו הפנזינים. רוב החוברות היו דפי נייר מצולמים פשוטים, עליהם ציור גס וטקסט חתרני (או סתם ילדותי). הפנזינים היו זולים ורובם בוסריים, ולפעמים אפילו נמכרו בדוכנים "פיראטיים".
במחצית הגיל הנוכחי של האירוע פתאום צצו להן כל מיני ניסויים משונים בשם "עבודות גמר". מדובר על אוגדנים שהתיימרו להיות משהו נעלה יותר מקומיקס והתהדרו בשמות מופרכים כמו "אנתולוגיות מאוירות", או "נובלות גרפיות למבוגרים". היצירות הלא ברורות העלו נעשו בדרך כלל על ידי סטודנטים לעיצוב שלא נראו שוב בקרב קהילת הקומיקס.
כיום אני שמח לבשר הוא שהטרנד בקרב המוכרים הוא ליצור חוברות וספרים בעלי גימור יפה, הדפסה נאותה, עלילה ברורה, חוסר התנשאות ובמגוון סגנונות. כמובן שתמיד יהיו יוצרים שישמרו על גחלת הפנזין, או שסטודנטית משנקר תאייר ציפורים למשך 20 עמודים בלי לכתוב מילה, אבל כיום הם המיעוט. אין לי דרך נוחה לבדוק זאת, אבל הייתי רוצה להאמין שהיוצרים פשוט התבגרו, זנחו את המסכות, ופשוט החלו ליצור.
למרות ששנה שעברה חזרתי עם שלל גדול מהפסטיבל, הקניות מהשנה לא פחות איכותיות. החוברות עומדות כעת בערימה מולי, ללא סדר ספציפי
החיים המסריחים שלי 2, אורטל אברהם - אני חושב שההגיגים האישיים של אורטל על החיים הם מעולים. מרגישים את האמיתות בקומיקס, וגם האלו שכביכול המדכאים ביותר מצליחים להעלות חיוך על הפנים, גם אם מדובר בשמחה לאיד. אני שמח על הערך המוסף שקיים בחוברת אבל לא באינטרנט. מצד אחד הוא מעולה כמו השאר, אבל מצד שני הוא מבליט חיסרון של חוברות שמפרסמות דברים שמקורם ברשת. כשקוראים בלוג מאויר, כמו החיים המסריחים שלי, לא ממש אכפת לך, הקורא, כמה גדולים הציורים. כל עוד הם קריאים, אתה לא מרגיש שהם בזבזו לך "זמן מסך". מצד שני, כאשר מדובר בחוברת, וכל מה שממלא עמוד זה בדיחת גרף פשוטה, אני מרגיש שהשטח של הנייר היה יכול להיות מנוצל בצורה טובה יותר. החוברת עוברת מהר מידי בגלל הבעיה הזאת, ויש הרגשה של "זה הכול?" חווית הקריאה הייתה מהנה ביותר, אך קצרה.
ב"ה 5, מתן בנישי, ניר שחרור, אדם רובסון ובוקס - ב"ה, סדרת החוברות של חבורת באנג קומיקס, התחילה בתור עוד פנזין שנראה שטותי וילדותי, ומאז הם הגיעו רחוק. אני מודה שלא קראתי את הגיליונות הקודמים שלהם בגלל הרושם שנוצר מהם. אבל עכשיו, כשאני קורא את החוברת האחרונה מהשנה, ניצת בי הרצון לחזור אחורה ולהיווכח מאיפה הם התחילו. בכל מקרה, התוכן מורכב מכל מיני סיפורים משעשעים קצרים באורך עמוד עד שלושה, ואחד ארוך יותר בן שישה עמודים. הומור דבילי מהסוג הטוב. משהו מעבר לבדיחות שתן-צואה, ושאתה לא מרגיש כמו ילד בן 7 כשאתה קורא. הגאגים הרצים מעולים ומגיעים במקומות הנכונים. יחד עם ב"ה 5, קיבלתי בחינם את החוברת הבאה:
תותחופשי 1, אדם רובסון ובועז קדמון - מיני חוברת המספרת על שוטר שלוקח את החוק לידיים ומציל את ביתו מטרוריסטים רשעים. מבט ציני על כל הקלישאות של סרטי האקשן מהסגנון הזה. הכדורים עפים, הרעים מתים, והטובים מחוספסים. שימוש מעולה בתרגום קלוקל גרוע.
קומיקס-דג 2011 , אמיר הדדי ורועי בשה - חוברת קצרה, כמעט פנזין, המאגדת סטריפים קצרים, כל אחד עמוד. בדיחות משעשעות ודביליות. בדיוק מה שהייתי מצפה שיצא ממכונת קומיקס בשנקל. כן, כן. הקומיקס הזה יצא מ"מכונת הקומיקס" שהוצבה על ידי אנשי דגים נגד ציפורים בפסטיבל. הכנסת מטבע, ובעזרת מכניזם משוכלל ביותר (בן אדם) יצאו מתוך חריץ החוברת הזאת ואפילו עודף! מדויק! בדרך כלל לא הייתי רוכש משהו קצר וטיפשי כזה, אבל הגימיק שבא מסביב היה נהדר. רק בשביל ההשקעה מגיע להם עוד המון קונים.
תבחר צבע, אמיר פרסיה - אדפטצית קומיקס של שני סיפורים קצרים מתוך פתאום דפיקה בדלת מאת אתגר קרת. הכתיבה של אתגר קרת מאד ציורית ותיאורית, ומתאימה במיוחד לעיבוד קומיקס. לכן, אין לי על מה להתלונן על הכתיבה המעולה והסיפורים המרתקים ומעוררי המחשבה שבחוברת הזאת. לצערי, הטענה היחידה שיש לי היא בקשר לאומנות. בזמן שהחוברות הקודמות בביקורת זו הן הומוריסטיות, ולכן האומנות לוקחת צעד אחורה בשביל פאנצ'ליין טוב, בקומיקס רציני הייתי שמח, בתור קורא, לראות דמויות שמצוירות בצורה רצינית. הבחירה של לצייר את הדמויות בסיפור הראשון בתור אנשים ללא תווים מזהים חוץ מהצבע שלהם היא טובה, אבל המסר היה עובד טוב יותר אם הם היו מצוירים בצורה יותר ריאליסטית מבחינה אנטומית. אם האומן היה גם הכותב, אולי זה לא היה מפריע לי כל כך, כי המחמאות היו מגיעות אל אותו אדם כמו הביקורות. אבל מכיוון שזו עיבוד מחדש, קשה לצאת בביקורת נגד אתגר קרת. הוא לא כתב את הסיפור במיוחד לקומיקס, אז מה שנשאר לי זה רק לדבר על החלק האומנותי, שבחורת הזאת לדעתי לוקה.
שרמוטה אני ירצח אותך, עידו הירשברג - כנראה הקומיקסאי הישראלי הכי כנה שיוצר כיום. לקרוא את החוברות שלו זה פשוט להסתכל באופן בלתי מצונזר לתוך מחשבותיו של אדם מגעיל, אנוכי, אובדני וחסר ביטחון. לפעמים קשה להבדיל מתי האוטוביוגרפיה נגמרת והדמיון מתחיל, אבל כשקוראים את הקומיקס הזה בטוחים בדבר אחד: האדם הזה מוכשר בטירוף. חוץ מהכתיבה האמיתית, גם האומנות מעולה בפשטותה. החוברת עצמה מכילה כמה סיפורים בני 6-8 עמודים, עם כמה דפי סטריפים בודדים. בחוברת תמצאו תיאורים על אוננות, התאבדות, פנטזיות מיניות ושאר דברים אישיים שלדעתי צריך המון אומץ כדי לפרסם אותם. עידו הירשברג בועט בעצמו ורומס את עצמו עד אפר בחוברת, ונותן לנו הצצה על התהליך.
מה קרה למר עכבר?, אורי אילון, איתי וגיאר ואלי ביז'אווי - סיפור מקדים לדירה להשכיר. למי שלא זוכר, סיפור הילדים הקלאסי של לאה גולדברג מתחיל בהצבת העובדה שבדירה הפנויה בראש המגדל גר מר עכבר, ואיש אינו יודע מדוע ולאן הוא הלך. כל הקומיקס מסופר בחרוזים מפיו של כלב בלש, ומצויר בשחור-לבן-אפור עם צללים חזקים כל האלמנטים האלו של מקרה לא מפוענח, ותיאורים מנקודת מבט של דמות חוקר פרטי נותנת הרגשה כבדה של פילם נואר. כל הדמויות המוכרות מהסיפור המקורי מופיעות, והפעם בגרסה יותר עמוקה ומבוגרת: התרנגולת השמנה עוסקת במאגיה שחורה, הקוקייה, שכל בניה גרים בקנים אחרים, היא בעצם יצאנית. אני לא רוצה להרוס את המתח, אבל אני כן אגיד שהחוברת הזאת היא אחת מההפתעות הכי טובות של הפסטיבל. חריזה מעולה ולא עצלנית, אומנות טובה, וספין חדש ומעניין על סיפור מוכר, שמסופר בצורה לא ילדותית או מתנשאת. מומלץ ביותר!
עלילותיו המופלאות של דוגי ליברצם, חוברות 3, 4 ו-5, חגי גילר - עוד סדרת קומיקס שהייתי צריך לקרוא ממזמן, ואיכשהו לא יצא לי. בהזדמנות זו, ויחד עם השקת החוברת החמישית, רכשתי מחגי את השתיים הקודמות. לצערי חוברות מספר 1 ו-2 נגמרו מהמלאי. ולעניינינו, אני מצטער שלא יצא לי לקרוא על מעלליו של דוגי לפני כן. הכתיבה של חגי גילר מצחיקה ומקורית. כל חוברת מכילה שני סיפורים ארוכים. אין הרבה המשכיות בין חוברת לחוברת, וכל מה שצריך לדעת כתוב בעמוד הראשון בכל גיליון. אם יורשה לי להתייחס באופן ספציפי לחוברת החדשה מהשנה, שמחתי לגלות שהציור השתפר מחוברות שעברו וקיבל קצת נפח. העלילות עצמן טובות והבדיחות בדרך מצחיקות ורלוונטיות לימינו. מעתה אתחיל גם לעקוב אחרי דוגי ליברצם גם ברשת!
חלום וחיי יום-יום, אביב רצין – מתוך כל החוברות, זהו הספר היחיד. ולא סתם ספר בהוצאה עצמית, אלה בהוצאת שוקן! אני תמיד שמח לראות קומיקס ישראלי מקבל מקום מדף בחנויות הספרים הגדולות. מדובר על סיפורים סמי-אוטוביוגרפים של דמות שמייצגת את הכותב. מין סוג של סיפורים מופרחים שמבוססים על מקרים אמיתיים, וכל מיני הגיגים מחשבתיים שמתוארים בצורה ויזואלית. אין ממש רצף עלילתי בספר, חוץ מדמויות שחוזרות על עצמן. הספר עצמו מעניין לקריאה, אבל לפעמים נופל אל בורות הפסדו-פילוסופיה. פרויד בשקל. האומנות נעה בין סכמטית לקריקטורית וריאליסטית, ואני חייב לציין שלאביב רצון יש שפה ויזואלית עשירה ומעניינת. נקודה שדווקא הפריעה לי היא הכיווניות. הרבה פעמים הדמויות הולכות נגד כיוון הקריאה האינטואיטיבי, ולי, בתור חובב קומיקס מושבע, זה צורב לעין, בייחוד שבאותה קלות היה ניתן להפוך את הדמויות. מתוך כל הספר, הכי אהבתי את סוף הפרק השני, עם הבריון המעוצבן שלא יודע למה. מין סוג של קתארזיס מטופש לעומת כל המלל ממקודם. בסוף הספר ישנו פרק לא אישי, על חברה שחיה בתוך ג'ל. סיפור נחמד שלדעתי היה עובד יותר טוב באנגלית.
ולסיום:
המלחמה האחרונה, נתי נכטיילר – כנראה החוברת הכי לא צפויה בפסטיבל. שילוב אפי בין דרגון בול זי, המטריקס, ופסוקו של יום. הפאוור רנג'רס פוגשים את סיפורי המלך שלמה. אני ממליץ לכל קוראי הגנזך לעזוב עכשיו את הכיסאות שלהם ולחפש את החוברת הזאת. היא תשנה את חייכם. אני מקווה שנתי לעולם לא יפסיק ליצור קומיקס, ואני מחכה בקוצר רוח לחוברת הבאה שיוציא!
וואו. זה יצא פוסט ארוך. ועוד בכלל לא יצא לי להכליל את החוברות החדשות מבית תומיקס! אותן, ועוד מידע רב נוסף על הוצאת תומיקס בפוסטים עתידיים!
אני ממליץ בחום לקרוא גם את הרשומה של הקומפטריות, האמיגו ורעי לדוכן, תומיקס, ביומן הרשת שלו. יש שם אפילו תמונות וסרטון!
כמו בכל שנה, גם הפעם עברתי בין הדוכנים ורכשתי ממיטב המרכולת החדשה והטריה של היצירה הישראלית. מי שמבקר באדיקות בדוכנים כל שנה, יכול לצפות במספר טרנדים כלליים מבין חוברות וספרי הקומיקס המוצאים למכירה. בשנים הראשונות של הפסטיבל, תחילת העשור שלטו הפנזינים. רוב החוברות היו דפי נייר מצולמים פשוטים, עליהם ציור גס וטקסט חתרני (או סתם ילדותי). הפנזינים היו זולים ורובם בוסריים, ולפעמים אפילו נמכרו בדוכנים "פיראטיים".
במחצית הגיל הנוכחי של האירוע פתאום צצו להן כל מיני ניסויים משונים בשם "עבודות גמר". מדובר על אוגדנים שהתיימרו להיות משהו נעלה יותר מקומיקס והתהדרו בשמות מופרכים כמו "אנתולוגיות מאוירות", או "נובלות גרפיות למבוגרים". היצירות הלא ברורות העלו נעשו בדרך כלל על ידי סטודנטים לעיצוב שלא נראו שוב בקרב קהילת הקומיקס.
כיום אני שמח לבשר הוא שהטרנד בקרב המוכרים הוא ליצור חוברות וספרים בעלי גימור יפה, הדפסה נאותה, עלילה ברורה, חוסר התנשאות ובמגוון סגנונות. כמובן שתמיד יהיו יוצרים שישמרו על גחלת הפנזין, או שסטודנטית משנקר תאייר ציפורים למשך 20 עמודים בלי לכתוב מילה, אבל כיום הם המיעוט. אין לי דרך נוחה לבדוק זאת, אבל הייתי רוצה להאמין שהיוצרים פשוט התבגרו, זנחו את המסכות, ופשוט החלו ליצור.
למרות ששנה שעברה חזרתי עם שלל גדול מהפסטיבל, הקניות מהשנה לא פחות איכותיות. החוברות עומדות כעת בערימה מולי, ללא סדר ספציפי
החיים המסריחים שלי 2, אורטל אברהם - אני חושב שההגיגים האישיים של אורטל על החיים הם מעולים. מרגישים את האמיתות בקומיקס, וגם האלו שכביכול המדכאים ביותר מצליחים להעלות חיוך על הפנים, גם אם מדובר בשמחה לאיד. אני שמח על הערך המוסף שקיים בחוברת אבל לא באינטרנט. מצד אחד הוא מעולה כמו השאר, אבל מצד שני הוא מבליט חיסרון של חוברות שמפרסמות דברים שמקורם ברשת. כשקוראים בלוג מאויר, כמו החיים המסריחים שלי, לא ממש אכפת לך, הקורא, כמה גדולים הציורים. כל עוד הם קריאים, אתה לא מרגיש שהם בזבזו לך "זמן מסך". מצד שני, כאשר מדובר בחוברת, וכל מה שממלא עמוד זה בדיחת גרף פשוטה, אני מרגיש שהשטח של הנייר היה יכול להיות מנוצל בצורה טובה יותר. החוברת עוברת מהר מידי בגלל הבעיה הזאת, ויש הרגשה של "זה הכול?" חווית הקריאה הייתה מהנה ביותר, אך קצרה.
ב"ה 5, מתן בנישי, ניר שחרור, אדם רובסון ובוקס - ב"ה, סדרת החוברות של חבורת באנג קומיקס, התחילה בתור עוד פנזין שנראה שטותי וילדותי, ומאז הם הגיעו רחוק. אני מודה שלא קראתי את הגיליונות הקודמים שלהם בגלל הרושם שנוצר מהם. אבל עכשיו, כשאני קורא את החוברת האחרונה מהשנה, ניצת בי הרצון לחזור אחורה ולהיווכח מאיפה הם התחילו. בכל מקרה, התוכן מורכב מכל מיני סיפורים משעשעים קצרים באורך עמוד עד שלושה, ואחד ארוך יותר בן שישה עמודים. הומור דבילי מהסוג הטוב. משהו מעבר לבדיחות שתן-צואה, ושאתה לא מרגיש כמו ילד בן 7 כשאתה קורא. הגאגים הרצים מעולים ומגיעים במקומות הנכונים. יחד עם ב"ה 5, קיבלתי בחינם את החוברת הבאה:
תותחופשי 1, אדם רובסון ובועז קדמון - מיני חוברת המספרת על שוטר שלוקח את החוק לידיים ומציל את ביתו מטרוריסטים רשעים. מבט ציני על כל הקלישאות של סרטי האקשן מהסגנון הזה. הכדורים עפים, הרעים מתים, והטובים מחוספסים. שימוש מעולה בתרגום קלוקל גרוע.
קומיקס-דג 2011 , אמיר הדדי ורועי בשה - חוברת קצרה, כמעט פנזין, המאגדת סטריפים קצרים, כל אחד עמוד. בדיחות משעשעות ודביליות. בדיוק מה שהייתי מצפה שיצא ממכונת קומיקס בשנקל. כן, כן. הקומיקס הזה יצא מ"מכונת הקומיקס" שהוצבה על ידי אנשי דגים נגד ציפורים בפסטיבל. הכנסת מטבע, ובעזרת מכניזם משוכלל ביותר (בן אדם) יצאו מתוך חריץ החוברת הזאת ואפילו עודף! מדויק! בדרך כלל לא הייתי רוכש משהו קצר וטיפשי כזה, אבל הגימיק שבא מסביב היה נהדר. רק בשביל ההשקעה מגיע להם עוד המון קונים.
תבחר צבע, אמיר פרסיה - אדפטצית קומיקס של שני סיפורים קצרים מתוך פתאום דפיקה בדלת מאת אתגר קרת. הכתיבה של אתגר קרת מאד ציורית ותיאורית, ומתאימה במיוחד לעיבוד קומיקס. לכן, אין לי על מה להתלונן על הכתיבה המעולה והסיפורים המרתקים ומעוררי המחשבה שבחוברת הזאת. לצערי, הטענה היחידה שיש לי היא בקשר לאומנות. בזמן שהחוברות הקודמות בביקורת זו הן הומוריסטיות, ולכן האומנות לוקחת צעד אחורה בשביל פאנצ'ליין טוב, בקומיקס רציני הייתי שמח, בתור קורא, לראות דמויות שמצוירות בצורה רצינית. הבחירה של לצייר את הדמויות בסיפור הראשון בתור אנשים ללא תווים מזהים חוץ מהצבע שלהם היא טובה, אבל המסר היה עובד טוב יותר אם הם היו מצוירים בצורה יותר ריאליסטית מבחינה אנטומית. אם האומן היה גם הכותב, אולי זה לא היה מפריע לי כל כך, כי המחמאות היו מגיעות אל אותו אדם כמו הביקורות. אבל מכיוון שזו עיבוד מחדש, קשה לצאת בביקורת נגד אתגר קרת. הוא לא כתב את הסיפור במיוחד לקומיקס, אז מה שנשאר לי זה רק לדבר על החלק האומנותי, שבחורת הזאת לדעתי לוקה.
שרמוטה אני ירצח אותך, עידו הירשברג - כנראה הקומיקסאי הישראלי הכי כנה שיוצר כיום. לקרוא את החוברות שלו זה פשוט להסתכל באופן בלתי מצונזר לתוך מחשבותיו של אדם מגעיל, אנוכי, אובדני וחסר ביטחון. לפעמים קשה להבדיל מתי האוטוביוגרפיה נגמרת והדמיון מתחיל, אבל כשקוראים את הקומיקס הזה בטוחים בדבר אחד: האדם הזה מוכשר בטירוף. חוץ מהכתיבה האמיתית, גם האומנות מעולה בפשטותה. החוברת עצמה מכילה כמה סיפורים בני 6-8 עמודים, עם כמה דפי סטריפים בודדים. בחוברת תמצאו תיאורים על אוננות, התאבדות, פנטזיות מיניות ושאר דברים אישיים שלדעתי צריך המון אומץ כדי לפרסם אותם. עידו הירשברג בועט בעצמו ורומס את עצמו עד אפר בחוברת, ונותן לנו הצצה על התהליך.
מה קרה למר עכבר?, אורי אילון, איתי וגיאר ואלי ביז'אווי - סיפור מקדים לדירה להשכיר. למי שלא זוכר, סיפור הילדים הקלאסי של לאה גולדברג מתחיל בהצבת העובדה שבדירה הפנויה בראש המגדל גר מר עכבר, ואיש אינו יודע מדוע ולאן הוא הלך. כל הקומיקס מסופר בחרוזים מפיו של כלב בלש, ומצויר בשחור-לבן-אפור עם צללים חזקים כל האלמנטים האלו של מקרה לא מפוענח, ותיאורים מנקודת מבט של דמות חוקר פרטי נותנת הרגשה כבדה של פילם נואר. כל הדמויות המוכרות מהסיפור המקורי מופיעות, והפעם בגרסה יותר עמוקה ומבוגרת: התרנגולת השמנה עוסקת במאגיה שחורה, הקוקייה, שכל בניה גרים בקנים אחרים, היא בעצם יצאנית. אני לא רוצה להרוס את המתח, אבל אני כן אגיד שהחוברת הזאת היא אחת מההפתעות הכי טובות של הפסטיבל. חריזה מעולה ולא עצלנית, אומנות טובה, וספין חדש ומעניין על סיפור מוכר, שמסופר בצורה לא ילדותית או מתנשאת. מומלץ ביותר!
עלילותיו המופלאות של דוגי ליברצם, חוברות 3, 4 ו-5, חגי גילר - עוד סדרת קומיקס שהייתי צריך לקרוא ממזמן, ואיכשהו לא יצא לי. בהזדמנות זו, ויחד עם השקת החוברת החמישית, רכשתי מחגי את השתיים הקודמות. לצערי חוברות מספר 1 ו-2 נגמרו מהמלאי. ולעניינינו, אני מצטער שלא יצא לי לקרוא על מעלליו של דוגי לפני כן. הכתיבה של חגי גילר מצחיקה ומקורית. כל חוברת מכילה שני סיפורים ארוכים. אין הרבה המשכיות בין חוברת לחוברת, וכל מה שצריך לדעת כתוב בעמוד הראשון בכל גיליון. אם יורשה לי להתייחס באופן ספציפי לחוברת החדשה מהשנה, שמחתי לגלות שהציור השתפר מחוברות שעברו וקיבל קצת נפח. העלילות עצמן טובות והבדיחות בדרך מצחיקות ורלוונטיות לימינו. מעתה אתחיל גם לעקוב אחרי דוגי ליברצם גם ברשת!
חלום וחיי יום-יום, אביב רצין – מתוך כל החוברות, זהו הספר היחיד. ולא סתם ספר בהוצאה עצמית, אלה בהוצאת שוקן! אני תמיד שמח לראות קומיקס ישראלי מקבל מקום מדף בחנויות הספרים הגדולות. מדובר על סיפורים סמי-אוטוביוגרפים של דמות שמייצגת את הכותב. מין סוג של סיפורים מופרחים שמבוססים על מקרים אמיתיים, וכל מיני הגיגים מחשבתיים שמתוארים בצורה ויזואלית. אין ממש רצף עלילתי בספר, חוץ מדמויות שחוזרות על עצמן. הספר עצמו מעניין לקריאה, אבל לפעמים נופל אל בורות הפסדו-פילוסופיה. פרויד בשקל. האומנות נעה בין סכמטית לקריקטורית וריאליסטית, ואני חייב לציין שלאביב רצון יש שפה ויזואלית עשירה ומעניינת. נקודה שדווקא הפריעה לי היא הכיווניות. הרבה פעמים הדמויות הולכות נגד כיוון הקריאה האינטואיטיבי, ולי, בתור חובב קומיקס מושבע, זה צורב לעין, בייחוד שבאותה קלות היה ניתן להפוך את הדמויות. מתוך כל הספר, הכי אהבתי את סוף הפרק השני, עם הבריון המעוצבן שלא יודע למה. מין סוג של קתארזיס מטופש לעומת כל המלל ממקודם. בסוף הספר ישנו פרק לא אישי, על חברה שחיה בתוך ג'ל. סיפור נחמד שלדעתי היה עובד יותר טוב באנגלית.
ולסיום:
המלחמה האחרונה, נתי נכטיילר – כנראה החוברת הכי לא צפויה בפסטיבל. שילוב אפי בין דרגון בול זי, המטריקס, ופסוקו של יום. הפאוור רנג'רס פוגשים את סיפורי המלך שלמה. אני ממליץ לכל קוראי הגנזך לעזוב עכשיו את הכיסאות שלהם ולחפש את החוברת הזאת. היא תשנה את חייכם. אני מקווה שנתי לעולם לא יפסיק ליצור קומיקס, ואני מחכה בקוצר רוח לחוברת הבאה שיוציא!
וואו. זה יצא פוסט ארוך. ועוד בכלל לא יצא לי להכליל את החוברות החדשות מבית תומיקס! אותן, ועוד מידע רב נוסף על הוצאת תומיקס בפוסטים עתידיים!
יום שני, 15 באוגוסט 2011
התקופה האחרונה
יש לי מספר חדשות לספר לכם, קוראים וקוראות חביבים, אך אני לא יודע באיזו לפתוח. לכן אטיל ביני ובין עצמי פור, ואכתוב אותן בסדר אקראי!
המחשב האישי שלי קרס. באופן ספציפי, הדיסק הקשיח שעליו נמצאת מערכת ההפעלה (או לפחות נמצאה עליו עד לא מזמן), שבק חיים. המחשב היה בן 6 שנים, ובאמת הגיע הזמן לשדרג. כמעט כל חלק בו שודרג והוחלף, חוץ מהמעבד והלוח אם, אז נראה לי ששעתו הגיעה. החזרת נשמתה של מכונת החישוב הזאת ליצרן לא היה מעציב אותי אם כך, אילולי, ביחד עם מערכת ההפעלה, היו על הדיסק הקשיח יצירות ומסמכים שלי, כולל קבצי עריכה מקוריים ודברים שלא פורסמו. רק בגלל עובדה זאת אני תוהה אם להוציא סכום כסף נכבד בכדי לבצע שיחזור מידע. סכום זה יהיה בנוסף, כמובן, למחשב החדש שאקנה.
בינתיים אני כותב רשומה זאת מתוך מחשבה של אימי.
ואם בעיניינים כספיים עסקינן, אני שמח ומריר כאחד לבשר שמצאתי עבודה.
זוהי חנות מתנות בעיצוב "אישי", מסוג שמורחים את התמונות שבידיכם על שלל מוצרי קיטץ' כגון פאזלים וכריות. מעוניינים בשעון קיר עם הפרצוף המפוקסל שלכם בתוספת ברכה ג'נרית? רוצים חתיכת קרמיקה ללא שימוש ומטרה על קן ציור מיניאטורי ועליה שיר עם חריזה גרועה? רוצים לראות אותי עוטף את כל המוצרים המזוויעים והלא מקוריים האלו ומגיש לכם אותם עם חיוך, אך ללא נשמה? אז בואו ל"חיוכים ומתנות" בקניון הזהב בראשון לציון! שער פריז, החניה חינם.
למזלי, משמרות העבודה לא מתנגשות עם האירוע הגדול ביותר הקיץ, מבחינתי.
פסטיבל הקומיקס ה-11 בסינמטק תל אביב! או בשמו המסחרי - אנימיקס! או בשמו הקלאסי שכל מי שפקד את הפסטיבל עוד מימיו הראשונים - קאקו"ן! (ראשי תיבות של עיקרי האירוע: קומיקס, אנימציה וקריקטורה קון [שהוא עיברות של con {וזה קיצור של convention}])
כמו בשנה שעברה וזאת שלפניה, גם השנה אשב ביחד עם תומי זנדשטיין מאחורי הדוכן, ואשמש לו לעזר על מנת למכור תא מרכולתו. השנה, בנוסף למכירת כל החוברות הותיקות, על השולחן יצטרפו אלינו ארבע חוברות חדשות.
סיפורי סבתא 4: סינמה סבתא - הסדרה האהובה עלי אישית מבית היוצר של תומיקס. המשך הרפתקאותיה של רוזה בבית האבות נחמני ובתל אביב. כמו כן אנו זוכים להצצה על חייו של יונתן, נכדה, וחיייו כמתבגר.
פצפצים 2 - איגוד של המדור הקבוע השני מבית תומיקס המכיל עשרות בדיחות קצרות, אך חדות. ישאיר אתכם עם טעם של עוד!
גיקטופיה 1 ו-2 - סוף כל סוף! כעת יהיה ניתן לקרוא את כל הארכיון של הקומיקס הוירטואלי הזה על פורמט של עצים מתים. לא עוד הסתבכות יתרה עם הממשק של אתר וי-גיימז. לא עוד טוקבקיסטים שהורסים את הבדיחות.
לדעתי יהיה זה מיותר לציין שכמיטב המסורת של תומי, בכל חוברת נוספו קטעים שלא ראיתם מעולם, אף לא בדמיונכם הפרוע ביותר. הפתעות רבות מחכות למי שיעז ויקנה את החוברות הטריות האלו.
בנוסף לכך, בכלל לא מיותר לציין שהתחלנו במבצע חדש! מי שיבוא לכנס עם תחפושת מרשימה (ברמת השקעה של קוספליי יפני) יקבל, ללא שום תמורה, חוברת אחת כבקשתו. (חוץ מאת אוי וויי. זה ספר.)
אנחנו, הדוכן, והחוברות יהיו ברחבת הסינמטק תל אביב בתאריכים ה-17, 18 ו-20 לחודש (ימים ד', ה', ו-ש') בשעות אחר הצהריים עד הלילה. נשמח לראותכם!
וכעת, ללא שום משפט קישור בין קומיקס שאני מוכר לקומיקס שאני קורא -
לאחר Mouse Guard, קראתי את Cerebus vol. 3: Church & State I. ספרי סרבוס עבי כרס הם וקשה לתמצת אותם לביקורת קלילה בסגנוני. מה גם שזהו הכרך השלישי בסדרה, ולא אוכל לבקר אותו בלי להרוס את העלילה של הקודמים.
אסכם את סדרת סרבוס, כפי שקראתי אותה עד כה, כפשוט גאונית. מהאומנות ועד הכתיבה, דרך השימוש במדיום הקומיקס, הכל פשוט מעולה. אני ממליץ בחום להתחיל לקרוא את הכרך הראשון (ששמו פשוט Cerebus), לשרוד אותו, ומשם להמשיך לכרך השני (High Society) המדהים. הראשון חשוב לקריאה כי הוא מציב את רוב הדמויות הראשיות שבהם שאר הכרכים יעסקו, ולאו דווקא בגלל האיכות שלו. חציו הראשון דיי רע, אבל איפשהו באמצע הרמה הכללית נוסקת אל על והקריאה מהנה ומפתיעה.
בימים אלו התחלתי לקרוא ספר עבה אחר - Scud - The Disposable Assassin: The Whole Shebang. זהו האוסף המלא של סדרת הקומיקס בכיכובה של סקאד, שמוגדר על ידי שמו, המתנקש החד פעמי. לאחר סיום הקריאה אבקר אותו כראוי, אך לעת עתה מספיק להגיד שאני דיי נהנה ממנו עד עכשיו.
אז זהו להערב, חברים וחברות.
תקציר הרשומה:
1. אין לי מחשב.
2. אני צריך הרבה כסף למחשב חדש ולשחזר מידע אישי.
3. יש לי עבודה ממרמרת.
4. פסטיבל הקומיקס קרב ובא.
5. בואו אליו מחופשים, יהיה כיף.
6. ספרים עבים זה כיף לקרוא וכבד לסחוב.
ליל מנוחה.
המחשב האישי שלי קרס. באופן ספציפי, הדיסק הקשיח שעליו נמצאת מערכת ההפעלה (או לפחות נמצאה עליו עד לא מזמן), שבק חיים. המחשב היה בן 6 שנים, ובאמת הגיע הזמן לשדרג. כמעט כל חלק בו שודרג והוחלף, חוץ מהמעבד והלוח אם, אז נראה לי ששעתו הגיעה. החזרת נשמתה של מכונת החישוב הזאת ליצרן לא היה מעציב אותי אם כך, אילולי, ביחד עם מערכת ההפעלה, היו על הדיסק הקשיח יצירות ומסמכים שלי, כולל קבצי עריכה מקוריים ודברים שלא פורסמו. רק בגלל עובדה זאת אני תוהה אם להוציא סכום כסף נכבד בכדי לבצע שיחזור מידע. סכום זה יהיה בנוסף, כמובן, למחשב החדש שאקנה.
בינתיים אני כותב רשומה זאת מתוך מחשבה של אימי.
ואם בעיניינים כספיים עסקינן, אני שמח ומריר כאחד לבשר שמצאתי עבודה.
זוהי חנות מתנות בעיצוב "אישי", מסוג שמורחים את התמונות שבידיכם על שלל מוצרי קיטץ' כגון פאזלים וכריות. מעוניינים בשעון קיר עם הפרצוף המפוקסל שלכם בתוספת ברכה ג'נרית? רוצים חתיכת קרמיקה ללא שימוש ומטרה על קן ציור מיניאטורי ועליה שיר עם חריזה גרועה? רוצים לראות אותי עוטף את כל המוצרים המזוויעים והלא מקוריים האלו ומגיש לכם אותם עם חיוך, אך ללא נשמה? אז בואו ל"חיוכים ומתנות" בקניון הזהב בראשון לציון! שער פריז, החניה חינם.
למזלי, משמרות העבודה לא מתנגשות עם האירוע הגדול ביותר הקיץ, מבחינתי.
פסטיבל הקומיקס ה-11 בסינמטק תל אביב! או בשמו המסחרי - אנימיקס! או בשמו הקלאסי שכל מי שפקד את הפסטיבל עוד מימיו הראשונים - קאקו"ן! (ראשי תיבות של עיקרי האירוע: קומיקס, אנימציה וקריקטורה קון [שהוא עיברות של con {וזה קיצור של convention}])
כמו בשנה שעברה וזאת שלפניה, גם השנה אשב ביחד עם תומי זנדשטיין מאחורי הדוכן, ואשמש לו לעזר על מנת למכור תא מרכולתו. השנה, בנוסף למכירת כל החוברות הותיקות, על השולחן יצטרפו אלינו ארבע חוברות חדשות.
סיפורי סבתא 4: סינמה סבתא - הסדרה האהובה עלי אישית מבית היוצר של תומיקס. המשך הרפתקאותיה של רוזה בבית האבות נחמני ובתל אביב. כמו כן אנו זוכים להצצה על חייו של יונתן, נכדה, וחיייו כמתבגר.
פצפצים 2 - איגוד של המדור הקבוע השני מבית תומיקס המכיל עשרות בדיחות קצרות, אך חדות. ישאיר אתכם עם טעם של עוד!
גיקטופיה 1 ו-2 - סוף כל סוף! כעת יהיה ניתן לקרוא את כל הארכיון של הקומיקס הוירטואלי הזה על פורמט של עצים מתים. לא עוד הסתבכות יתרה עם הממשק של אתר וי-גיימז. לא עוד טוקבקיסטים שהורסים את הבדיחות.
לדעתי יהיה זה מיותר לציין שכמיטב המסורת של תומי, בכל חוברת נוספו קטעים שלא ראיתם מעולם, אף לא בדמיונכם הפרוע ביותר. הפתעות רבות מחכות למי שיעז ויקנה את החוברות הטריות האלו.
בנוסף לכך, בכלל לא מיותר לציין שהתחלנו במבצע חדש! מי שיבוא לכנס עם תחפושת מרשימה (ברמת השקעה של קוספליי יפני) יקבל, ללא שום תמורה, חוברת אחת כבקשתו. (חוץ מאת אוי וויי. זה ספר.)
אנחנו, הדוכן, והחוברות יהיו ברחבת הסינמטק תל אביב בתאריכים ה-17, 18 ו-20 לחודש (ימים ד', ה', ו-ש') בשעות אחר הצהריים עד הלילה. נשמח לראותכם!
וכעת, ללא שום משפט קישור בין קומיקס שאני מוכר לקומיקס שאני קורא -
לאחר Mouse Guard, קראתי את Cerebus vol. 3: Church & State I. ספרי סרבוס עבי כרס הם וקשה לתמצת אותם לביקורת קלילה בסגנוני. מה גם שזהו הכרך השלישי בסדרה, ולא אוכל לבקר אותו בלי להרוס את העלילה של הקודמים.
אסכם את סדרת סרבוס, כפי שקראתי אותה עד כה, כפשוט גאונית. מהאומנות ועד הכתיבה, דרך השימוש במדיום הקומיקס, הכל פשוט מעולה. אני ממליץ בחום להתחיל לקרוא את הכרך הראשון (ששמו פשוט Cerebus), לשרוד אותו, ומשם להמשיך לכרך השני (High Society) המדהים. הראשון חשוב לקריאה כי הוא מציב את רוב הדמויות הראשיות שבהם שאר הכרכים יעסקו, ולאו דווקא בגלל האיכות שלו. חציו הראשון דיי רע, אבל איפשהו באמצע הרמה הכללית נוסקת אל על והקריאה מהנה ומפתיעה.
בימים אלו התחלתי לקרוא ספר עבה אחר - Scud - The Disposable Assassin: The Whole Shebang. זהו האוסף המלא של סדרת הקומיקס בכיכובה של סקאד, שמוגדר על ידי שמו, המתנקש החד פעמי. לאחר סיום הקריאה אבקר אותו כראוי, אך לעת עתה מספיק להגיד שאני דיי נהנה ממנו עד עכשיו.
אז זהו להערב, חברים וחברות.
תקציר הרשומה:
1. אין לי מחשב.
2. אני צריך הרבה כסף למחשב חדש ולשחזר מידע אישי.
3. יש לי עבודה ממרמרת.
4. פסטיבל הקומיקס קרב ובא.
5. בואו אליו מחופשים, יהיה כיף.
6. ספרים עבים זה כיף לקרוא וכבד לסחוב.
ליל מנוחה.
יום שישי, 5 באוגוסט 2011
Mouse Guard: Fall 1152 - ביקורת קומיקס
בעקבות המחשבה על הביקורת אותה, קוראים וקוראות יקרים, אתם הולכים לקרוא עכשיו, התחלתי לחשוב על כתיבת רשומה בה אספר מה, לדעתי, היא דרך טובה להציג עולם פנטסטי. הצגת עולם היא משהו שהרבה קוראים (ומסתבר גם כותבים) לוקחים כמובן מאליו. מציגים כמה דמויות עם כוחות או מאפיינים לא אנושיים, נותנים להם פן אישיות שניתן להתחבר אליות, שמים ברקע כמה יצורים או מקומות חדשים ומגניבים, והפלא ופלא! יש עולם.
לא הייתי שם לב לכמה הטעות הזאת מרה בעצמי, עד שלא קראתי את Mouse Guard של דייויד פטרסן (David Petersen).
כבר מספר שנים שביום הקומיקס בחינם הוצאות הספרים הקטנה Archaia Studios הוציאה חוברת מרובעת ומעניינת עם סיפורים קצרים מהעולם של Mouse Guard, כדי למשוך קוראים שנהנו לקנות את הספרים המלאים.
למען האמת, אני דווקה מאד נהנתי מהחוברות הקצרות האלו! הן היו מרובעות, מה שבלט בין כל החוברות בגודל האמריקאי-סטנדרטי שיוצאות באותו היום. הציורים היו מעולים ומדוייקים. היו בהם סיפורים קצרים עם סצינות אקשן נחמדות. בסופה של כל חוברת נראה שהקומיקס החינמי יצר קשר עם אחת מהדמויות מהסיפור הרחב, מה שגרם לי לרצות לדעת מי היא ומה תפקידה. מבחינתי, המטרה של יום הקומיקס בחינם הושגה, ורציתי לרכוש עותק בכיכובם של משמר העכברים. לצערי, ספרי הסידרה (כיום שלושה, או ארבעה במספר) יצאו אך ורק בכריכה קשה, ומחירם עבר את סף מאה השקלים. יקר מידי עבור הדם שלי. באותו סכום יכלתי לקנות מספר ספרים של סדרות מוכרות.
הנחתי לנושא, עד שביום הקומיקס בחינם האחרון ראיתי שהספר הראשון בסדרה, זה אשר אותו אני עומד לבקר ברגעים אלו, יצא במהדורה חדשה בכריכה רכה. המחיר היה עדיין מעט גבוה מהממוצע, אבל בעקבות המבצעים של יום הקומיקס בחינם, יכלתי להרשות לעצמי לרכוש אותו. לפני כשבוע התחלתי לקרוא, וסיימתי.
הדבר הראשון שבולט בספר, זוהי האומנות. הדמויות העכבריות מצויירות באופן ריאליסטי, וכן גם כל שאר החיות, הרקעים, המבנים והקרבות. הדבר היחיד שחרה לי זה ציור הנשקים. בציור דרמטי שמשתרע על פני עמוד שלם שבו אנחנו רואים עכבר עומד מול נחש מוכן לתקיפה, עם תיאור מדוייק של כל קשקש וקשקש, חרב שמצויירת בצורת משולש עם מעט הצללה שוברת את האווירה. אבל זו סתם תלונה קטנונית שלי.
מעולם לא ראיתי סרטנים מצויירים כל כך יפה מקרוב ובכל כך הרבה תנוחות. ישנם קרבות שמשתרעים על פני מספר כפולות של עמודים, וזה מעניין לעקוב אחריהם.
העימוד עצמו והקומפוזיציות טובות. הדף המרובע פותח מספר אפשרויות לסידור פאנלים שקשה להגיע אליהם ביחסי רוחב-גובה אחרים של עמוד. יש לפטרסן חיבה לסימטריה (בין אם היא סיבובית, או סימטריית מראה) בעימוד הכפולות ואני יכול להעריך את זה.
לסיכום, מכל הבחינות האומנותיות, הספר עומד בציפיות ואף עולה עליהם.
מכל הבחינות האחרות... פחות.
בתחילת הרשומה הזכרתי בניית עולם. לדעתי, העולם של Mouse Guard לא אמין. מהרבה בחינות דמויות העכברים היו יכולים להיות ארנבים, לוטרות או אפילו בני אדם, ולא הינו חייבים לשנות את העלילה. אין שום דבר עכברי בהם.
בתחילת כל פרק יש עמוד שלם של טקסט שמספר איזו הקדמה. המלל שמקדים את הפרק הראשון מגלה לנו מעט על ההסטוריה של אומת העכברים. אנחנו קוראים על מלחמה נגד שר המלחמה הסמורי (מי?) בחורף של שנת 1149 (לספירה של מי?). כיום משמר העכברים משמש בעיקר לליווי, סיור והגנה נגד טורפים אחרים.
כל המידע הזה היה יכול להיות מתואר בצורת קומיקס. לדוגמה, עכבר זקן מספר לנכד שלו, או חייל צעיר קורא בספר שקיבל. אבל לא. זה טקסט.
העלילה עצמה מתחילה כשסוחר אורז נרדם מתחת לעץ, ולאחר זמן מה, כשהוא לא הגיע לישוב אליו פניו היו מועדות, שלושה עכברים מהמשמר הולכים לחפש אותו - ליאם, קנזי וסקסון. בזמן החיפוש הם נתקלים במפה של עיר ומכך מסיקים שהסוחר היה בוגד, ועל דעת עצמם מחליטים לצאת ולחפש עד כמה עמוק חלחלה הבגידה.
במקביל, עכברת משמר בשם סאדי הולכת לראות מה קורה עם עכבר משמר אחר שלא דיווח כבר הרבה זמן.
המשך העלילה דק וצפוי. הדמויות עצמן לא ממש משתנות ולא ממש מעניינות. ליאם צעיר. קנזי חכם. סקסון חם מזג. סאדי בחורה.
למען האמת, חוסר העומק בעלילה לא היה מפריע לי כל כך, והאומנות היתה מכפרת על הפגם הזה, אלמלא כל שאר הפגמים שעושים את Mouse Guard לפנטזיה לא אמינה.
בזמן הקריאה עלו לי מספר שאלות שנותרו ללא מענה. לדוגמה, למה רק לעכברים יש לבוש וציוויליזציה, אבל לא לנחשים, סרטנים ודבורים שבספר? למה הערים שלהם נראות אנושיות לגמרי? הרי הם עכברים, ויש להם דרישות עכבריות שאמורות לבוא לידי ביטוי בארכיטקטורה. כלי הנשק שלהם אנושיים לגמרי, למרות שהייתי מצפה שיצור שלפעמים הולך על שתי רגליים (מה שאני כן יכול לקבל) ולפעמים על ארבע ימציא כלים אחרים. למה להחזיק מפה של עיר נחשב לבגידה? אולי העכבר סתם מתעניין בקרטוגרפיה, או שיש לו בעיה להתמצא בעיר. מה גם שבהמשך אנחנו רואים חנות של מפות, מה שאומר שזאת לא סחורה אסורה. אם העכברים יוצאים לבדוק מה קורה עם עכברים אחרים שלא שלחו מסרים, איך עכברים שולחים מסרים? מה דרכי התקשורת שלהם? בהמשך העלילה אנחנו מגלים שאחת הדמויות גרה בבקתה מבודדת על החוף, אז זה לא שהוא יכל לשלוח שליח.
עיצוב הדמויות רע. הן אולי מצויירות יפה, אבל אין להם הבעות פנים חוץ מעיניים זועפות מידי פעם. בדמויות מסויימות שתמיד זועפות (כמו סקסון) אין הרבה וריאציה. כולם כמעט באותו גודל ורק צבע הפרווה שונה. עיצוב הדמויות כל כך רע, שלא ידעתי שסאדי היא בחורה עד שלא פנו אליה בלשון נקבה. מה שגרם לי להסתכל מקרוב על הפעמים שהיא מופיעה ולמצוא הבדלים בינה ולבין הגברים. חשבתי שההבדל הוא צורת העיניים, אז בדקתי דמויות אחרות, וראיתי שלקנזי יש עיניים דומות לפעמים. באתר של Mouse Guard כתוב שקנזי זכר.
הטקסט ממש דליל. רוב בלוני הדיבור מכילים משפט אחד פשוט, ועמודים שלמים עוברים בלי מילה. בסצינות חשובות, שבהם הקורא מצפה לנאום משכנע או לאיזה דיאלוג, נזרקים רק כמה משפטים. רוב רובו של הטקסט בספר נמצא בהקדמה (המיותרת לדעתי) של כל פרק, ובסיפור הרקע באמצע הספר, ששוב, מסופר לא בצורת קומיקס. כאשר בוחנים את הספר בצורה הזאת, אפשר באמת לסכם את כל העלילה בעזרת ששת העמודים האלו. מעט עצוב. כמו כן, המילים עצמם כתובות בגופן שלדעתי לא מתאים לקומיקס. הוא סריפי, פסבדו-ישן, ובברור ממוחשב. הוא לחוץ מידי בתוך הבלונים, מה שגורם לי לתהות על הקמצנות בשטח בלון אם במילא לא כתוב שם הרבה.
בסוף הספר יש עמודים נוספים עם ציורי הדמויות של הספר על ידי אומנים שונים, כמו גאי דייויס (Guy Davis) וריק קורטז (Rick Cortes). אני חייב לציין שלעכברים בציורים של האומנים האלו יש הרבה יותר אישיות מאשר בקומיקס עצמו. מה שרק מוכיח כמה הבעות פנים חשובות בקומיקס.
בנוסף לכך, מוצגים בפנינו כמה מהתוספים היותר תמוהים שראיתי אי פעם בקומיקס. מפה של האיזורים המתוארים בספר זה דבר נחמד, וחלק אינטגרלי בהרבה סיפורי פנטזיה. דווקה כאן הטקסט כתוב בכתב יד, והוא לא ממש ברור. בסיפור עצמו אנחנו מבקרים רק בשלושה מקומות, ומוזכרים רק עוד שניים נוספים, בזמן שעל המפה יש כעשרים ישובים אניגמטיים עם שמות לא ברורים.
לאחר מכן ישנו ציור מנקודת מבט אווירית על אחת מהערים בסיפור שנמצאת בתוך גזע עץ. עצמו עיניים ודמיינו עיר עכברית בגזע עץ. אני מדמיין בתים מרובי קומות מדורגים על הצד הפנימי של הגזע עם מדרגות לוליניות וגשרים תלויים. מה אנחנו מקבלים בציור? עיר אנושית לגמרי עם בתים אנושיים של כפר אנושי מימי ביניים. אה. כן. יש למעלה חורי איוורור. זה הפרט היחיד שמזכיר לנו שכל הישוב הזה נמצא בתוך עץ. אף אחד מהמבנים בעיר לא בולט במיוחד, ובציור מפוזרים כל מיני כתובות כמו "אזור מגורים" (בקתאות עם קומה אחת וגג רעפים), "אזור מסחרי" (בקתאות עם קומה אחת וגג רעפים) ו"אכסניה" (בקתה עם קומה אחת וגג רעפים). וואו.
בזוג העמודים שלאחר מכן אנחנו רואים את טירת לוקהבן! המבצר העכברי שחצוב לתוך הסלע! מעוז המשמר! ומה מפורט שיש שם? נפחיה, מטבח, מתפרה, וכוורת. מטורף...
אחר כך מתארים בפנינו כמה מהמקצועות המרתקים שיש לעכברים. הציוויליזציה העכברית כנראה שונה משלנו בכל כך הרבה מובנים, עד שאנחנו חייבים לראות במה הם עוסקים ביום יום כדי שנוכל להבין אותם טוב יותר! והמקצועות האלו הם... סתת אבן, נגר, כדר, אופה ואיכר. אני באקסטזה.
כל הפרטים הקטנים האלו לאט לאט מתחילים להצטבר. יש בספר את כל מה שהבטיחו לי בדוגמיות מיום הקומיקס בחינם - קרבות מרתקים, ואומנות יפייפיה, אבל לא יותר מזה. לא רק על אלו קומיקס אמור להשען.
הייתי יכול להמליץ על האוגדן בתור קריאה קלילה ומשהו יפה לבהות בו, אבל אני צריך להסתייג מכך כי המחיר לא מצדיק זאת. יש ספרים יפים באותה מידה, אם לא יותר, עם עלילה טובה יותר, במחיר זול יותר.
אני ממליץ על הספר רק במקרה המאד ספציפי בו יש לכם חיבה עזה לעכברים מצויירים, העלילה לא חשובה לכם, ויש לכם מספיק כסף רק בשביל אומנות יפה. כלומר אני ממליץ על Mouse Guard רק עבור מנהלים בכירים בחברת דיסני.
לא הייתי שם לב לכמה הטעות הזאת מרה בעצמי, עד שלא קראתי את Mouse Guard של דייויד פטרסן (David Petersen).
כבר מספר שנים שביום הקומיקס בחינם הוצאות הספרים הקטנה Archaia Studios הוציאה חוברת מרובעת ומעניינת עם סיפורים קצרים מהעולם של Mouse Guard, כדי למשוך קוראים שנהנו לקנות את הספרים המלאים.
למען האמת, אני דווקה מאד נהנתי מהחוברות הקצרות האלו! הן היו מרובעות, מה שבלט בין כל החוברות בגודל האמריקאי-סטנדרטי שיוצאות באותו היום. הציורים היו מעולים ומדוייקים. היו בהם סיפורים קצרים עם סצינות אקשן נחמדות. בסופה של כל חוברת נראה שהקומיקס החינמי יצר קשר עם אחת מהדמויות מהסיפור הרחב, מה שגרם לי לרצות לדעת מי היא ומה תפקידה. מבחינתי, המטרה של יום הקומיקס בחינם הושגה, ורציתי לרכוש עותק בכיכובם של משמר העכברים. לצערי, ספרי הסידרה (כיום שלושה, או ארבעה במספר) יצאו אך ורק בכריכה קשה, ומחירם עבר את סף מאה השקלים. יקר מידי עבור הדם שלי. באותו סכום יכלתי לקנות מספר ספרים של סדרות מוכרות.
הנחתי לנושא, עד שביום הקומיקס בחינם האחרון ראיתי שהספר הראשון בסדרה, זה אשר אותו אני עומד לבקר ברגעים אלו, יצא במהדורה חדשה בכריכה רכה. המחיר היה עדיין מעט גבוה מהממוצע, אבל בעקבות המבצעים של יום הקומיקס בחינם, יכלתי להרשות לעצמי לרכוש אותו. לפני כשבוע התחלתי לקרוא, וסיימתי.
הדבר הראשון שבולט בספר, זוהי האומנות. הדמויות העכבריות מצויירות באופן ריאליסטי, וכן גם כל שאר החיות, הרקעים, המבנים והקרבות. הדבר היחיד שחרה לי זה ציור הנשקים. בציור דרמטי שמשתרע על פני עמוד שלם שבו אנחנו רואים עכבר עומד מול נחש מוכן לתקיפה, עם תיאור מדוייק של כל קשקש וקשקש, חרב שמצויירת בצורת משולש עם מעט הצללה שוברת את האווירה. אבל זו סתם תלונה קטנונית שלי.
מעולם לא ראיתי סרטנים מצויירים כל כך יפה מקרוב ובכל כך הרבה תנוחות. ישנם קרבות שמשתרעים על פני מספר כפולות של עמודים, וזה מעניין לעקוב אחריהם.
העימוד עצמו והקומפוזיציות טובות. הדף המרובע פותח מספר אפשרויות לסידור פאנלים שקשה להגיע אליהם ביחסי רוחב-גובה אחרים של עמוד. יש לפטרסן חיבה לסימטריה (בין אם היא סיבובית, או סימטריית מראה) בעימוד הכפולות ואני יכול להעריך את זה.
לסיכום, מכל הבחינות האומנותיות, הספר עומד בציפיות ואף עולה עליהם.
מכל הבחינות האחרות... פחות.
בתחילת הרשומה הזכרתי בניית עולם. לדעתי, העולם של Mouse Guard לא אמין. מהרבה בחינות דמויות העכברים היו יכולים להיות ארנבים, לוטרות או אפילו בני אדם, ולא הינו חייבים לשנות את העלילה. אין שום דבר עכברי בהם.
בתחילת כל פרק יש עמוד שלם של טקסט שמספר איזו הקדמה. המלל שמקדים את הפרק הראשון מגלה לנו מעט על ההסטוריה של אומת העכברים. אנחנו קוראים על מלחמה נגד שר המלחמה הסמורי (מי?) בחורף של שנת 1149 (לספירה של מי?). כיום משמר העכברים משמש בעיקר לליווי, סיור והגנה נגד טורפים אחרים.
כל המידע הזה היה יכול להיות מתואר בצורת קומיקס. לדוגמה, עכבר זקן מספר לנכד שלו, או חייל צעיר קורא בספר שקיבל. אבל לא. זה טקסט.
העלילה עצמה מתחילה כשסוחר אורז נרדם מתחת לעץ, ולאחר זמן מה, כשהוא לא הגיע לישוב אליו פניו היו מועדות, שלושה עכברים מהמשמר הולכים לחפש אותו - ליאם, קנזי וסקסון. בזמן החיפוש הם נתקלים במפה של עיר ומכך מסיקים שהסוחר היה בוגד, ועל דעת עצמם מחליטים לצאת ולחפש עד כמה עמוק חלחלה הבגידה.
במקביל, עכברת משמר בשם סאדי הולכת לראות מה קורה עם עכבר משמר אחר שלא דיווח כבר הרבה זמן.
המשך העלילה דק וצפוי. הדמויות עצמן לא ממש משתנות ולא ממש מעניינות. ליאם צעיר. קנזי חכם. סקסון חם מזג. סאדי בחורה.
למען האמת, חוסר העומק בעלילה לא היה מפריע לי כל כך, והאומנות היתה מכפרת על הפגם הזה, אלמלא כל שאר הפגמים שעושים את Mouse Guard לפנטזיה לא אמינה.
בזמן הקריאה עלו לי מספר שאלות שנותרו ללא מענה. לדוגמה, למה רק לעכברים יש לבוש וציוויליזציה, אבל לא לנחשים, סרטנים ודבורים שבספר? למה הערים שלהם נראות אנושיות לגמרי? הרי הם עכברים, ויש להם דרישות עכבריות שאמורות לבוא לידי ביטוי בארכיטקטורה. כלי הנשק שלהם אנושיים לגמרי, למרות שהייתי מצפה שיצור שלפעמים הולך על שתי רגליים (מה שאני כן יכול לקבל) ולפעמים על ארבע ימציא כלים אחרים. למה להחזיק מפה של עיר נחשב לבגידה? אולי העכבר סתם מתעניין בקרטוגרפיה, או שיש לו בעיה להתמצא בעיר. מה גם שבהמשך אנחנו רואים חנות של מפות, מה שאומר שזאת לא סחורה אסורה. אם העכברים יוצאים לבדוק מה קורה עם עכברים אחרים שלא שלחו מסרים, איך עכברים שולחים מסרים? מה דרכי התקשורת שלהם? בהמשך העלילה אנחנו מגלים שאחת הדמויות גרה בבקתה מבודדת על החוף, אז זה לא שהוא יכל לשלוח שליח.
עיצוב הדמויות רע. הן אולי מצויירות יפה, אבל אין להם הבעות פנים חוץ מעיניים זועפות מידי פעם. בדמויות מסויימות שתמיד זועפות (כמו סקסון) אין הרבה וריאציה. כולם כמעט באותו גודל ורק צבע הפרווה שונה. עיצוב הדמויות כל כך רע, שלא ידעתי שסאדי היא בחורה עד שלא פנו אליה בלשון נקבה. מה שגרם לי להסתכל מקרוב על הפעמים שהיא מופיעה ולמצוא הבדלים בינה ולבין הגברים. חשבתי שההבדל הוא צורת העיניים, אז בדקתי דמויות אחרות, וראיתי שלקנזי יש עיניים דומות לפעמים. באתר של Mouse Guard כתוב שקנזי זכר.
הטקסט ממש דליל. רוב בלוני הדיבור מכילים משפט אחד פשוט, ועמודים שלמים עוברים בלי מילה. בסצינות חשובות, שבהם הקורא מצפה לנאום משכנע או לאיזה דיאלוג, נזרקים רק כמה משפטים. רוב רובו של הטקסט בספר נמצא בהקדמה (המיותרת לדעתי) של כל פרק, ובסיפור הרקע באמצע הספר, ששוב, מסופר לא בצורת קומיקס. כאשר בוחנים את הספר בצורה הזאת, אפשר באמת לסכם את כל העלילה בעזרת ששת העמודים האלו. מעט עצוב. כמו כן, המילים עצמם כתובות בגופן שלדעתי לא מתאים לקומיקס. הוא סריפי, פסבדו-ישן, ובברור ממוחשב. הוא לחוץ מידי בתוך הבלונים, מה שגורם לי לתהות על הקמצנות בשטח בלון אם במילא לא כתוב שם הרבה.
בסוף הספר יש עמודים נוספים עם ציורי הדמויות של הספר על ידי אומנים שונים, כמו גאי דייויס (Guy Davis) וריק קורטז (Rick Cortes). אני חייב לציין שלעכברים בציורים של האומנים האלו יש הרבה יותר אישיות מאשר בקומיקס עצמו. מה שרק מוכיח כמה הבעות פנים חשובות בקומיקס.
בנוסף לכך, מוצגים בפנינו כמה מהתוספים היותר תמוהים שראיתי אי פעם בקומיקס. מפה של האיזורים המתוארים בספר זה דבר נחמד, וחלק אינטגרלי בהרבה סיפורי פנטזיה. דווקה כאן הטקסט כתוב בכתב יד, והוא לא ממש ברור. בסיפור עצמו אנחנו מבקרים רק בשלושה מקומות, ומוזכרים רק עוד שניים נוספים, בזמן שעל המפה יש כעשרים ישובים אניגמטיים עם שמות לא ברורים.
לאחר מכן ישנו ציור מנקודת מבט אווירית על אחת מהערים בסיפור שנמצאת בתוך גזע עץ. עצמו עיניים ודמיינו עיר עכברית בגזע עץ. אני מדמיין בתים מרובי קומות מדורגים על הצד הפנימי של הגזע עם מדרגות לוליניות וגשרים תלויים. מה אנחנו מקבלים בציור? עיר אנושית לגמרי עם בתים אנושיים של כפר אנושי מימי ביניים. אה. כן. יש למעלה חורי איוורור. זה הפרט היחיד שמזכיר לנו שכל הישוב הזה נמצא בתוך עץ. אף אחד מהמבנים בעיר לא בולט במיוחד, ובציור מפוזרים כל מיני כתובות כמו "אזור מגורים" (בקתאות עם קומה אחת וגג רעפים), "אזור מסחרי" (בקתאות עם קומה אחת וגג רעפים) ו"אכסניה" (בקתה עם קומה אחת וגג רעפים). וואו.
בזוג העמודים שלאחר מכן אנחנו רואים את טירת לוקהבן! המבצר העכברי שחצוב לתוך הסלע! מעוז המשמר! ומה מפורט שיש שם? נפחיה, מטבח, מתפרה, וכוורת. מטורף...
אחר כך מתארים בפנינו כמה מהמקצועות המרתקים שיש לעכברים. הציוויליזציה העכברית כנראה שונה משלנו בכל כך הרבה מובנים, עד שאנחנו חייבים לראות במה הם עוסקים ביום יום כדי שנוכל להבין אותם טוב יותר! והמקצועות האלו הם... סתת אבן, נגר, כדר, אופה ואיכר. אני באקסטזה.
כל הפרטים הקטנים האלו לאט לאט מתחילים להצטבר. יש בספר את כל מה שהבטיחו לי בדוגמיות מיום הקומיקס בחינם - קרבות מרתקים, ואומנות יפייפיה, אבל לא יותר מזה. לא רק על אלו קומיקס אמור להשען.
הייתי יכול להמליץ על האוגדן בתור קריאה קלילה ומשהו יפה לבהות בו, אבל אני צריך להסתייג מכך כי המחיר לא מצדיק זאת. יש ספרים יפים באותה מידה, אם לא יותר, עם עלילה טובה יותר, במחיר זול יותר.
אני ממליץ על הספר רק במקרה המאד ספציפי בו יש לכם חיבה עזה לעכברים מצויירים, העלילה לא חשובה לכם, ויש לכם מספיק כסף רק בשביל אומנות יפה. כלומר אני ממליץ על Mouse Guard רק עבור מנהלים בכירים בחברת דיסני.
יום חמישי, 28 ביולי 2011
צמד עדכונים
בימים האחרונים נעשו עידכונים קטנים לשתי רשומות:
במרחק קליק יחיד - כתובת האתר של סיפורי סבתא השתנה, וכעת היא http://tomix-comics.com/. אני ממליץ לכולם לתקן זאת ברשימת האתרים המועדפים שלכם, ואם סיפורי סבתא עוד לא נמצא שם, אז הגיע הזמן שיהיה!
"קשת כפולה" מאת פאול וסקז בראי "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" מאת ולטר בנימין - כמתואר, המאמר נכתב בתור עבודה לקורס אסטטיקה במכללה, ועליו התבסס כל הציון. אני שמח לדווח כי קיבלתי (סוף סוף, מספר ימים אחרי המועד האחרון בו המרצה היה אמור לחלק את הציונים, אם יורשה לי להגיד) 94 בקורס. הפתעה נעימה לכל הדעות.
בנוסף לכך, הגיעו אל אוזני ידיעות שאולי ישנה בעיה עם מערכת התגובות. משפטים רהוטים ומלאי תוכן נשלחים, אך לא מגיעים ליעדם בתחתית הרשומה. אם נתקלתם בדבר שכזה, בבקשה, אל תהססו לשלוח לי פרטים על הבעיה לכתובת הדואר האלקטרוני שלי: elad.lerner@gmail.com. תודה רבה.
במרחק קליק יחיד - כתובת האתר של סיפורי סבתא השתנה, וכעת היא http://tomix-comics.com/. אני ממליץ לכולם לתקן זאת ברשימת האתרים המועדפים שלכם, ואם סיפורי סבתא עוד לא נמצא שם, אז הגיע הזמן שיהיה!
"קשת כפולה" מאת פאול וסקז בראי "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" מאת ולטר בנימין - כמתואר, המאמר נכתב בתור עבודה לקורס אסטטיקה במכללה, ועליו התבסס כל הציון. אני שמח לדווח כי קיבלתי (סוף סוף, מספר ימים אחרי המועד האחרון בו המרצה היה אמור לחלק את הציונים, אם יורשה לי להגיד) 94 בקורס. הפתעה נעימה לכל הדעות.
בנוסף לכך, הגיעו אל אוזני ידיעות שאולי ישנה בעיה עם מערכת התגובות. משפטים רהוטים ומלאי תוכן נשלחים, אך לא מגיעים ליעדם בתחתית הרשומה. אם נתקלתם בדבר שכזה, בבקשה, אל תהססו לשלוח לי פרטים על הבעיה לכתובת הדואר האלקטרוני שלי: elad.lerner@gmail.com. תודה רבה.
יום שני, 25 ביולי 2011
"מעבר-לעולם-שונה"
הקדמה מעולה מהם היתרונות של וובקומיקס מול קומיקס מודפס, מפיו של פיל פוגליו, אחד מהיוצרים של, בין השאר, Girl Genius
Comic-Con 2011: Phil Foglio of 'Girl Genius' on Web comics (San Diego Source): "July 21, 2011 -- Phil Foglio, co-creator of "Girl Genius," talks about converting the comic book to the Web."
לאחרונה, בהמלצת הפוסט הזה בבלוג של תומי, חזרתי לקרוא וובקומיקס אחד שעזבתי, Tune, והתחלתי לקרוא אחד חדש, Blank It.
ההסבר של תומי בבלוג שלו על כל קומיקס דיי מספק, ואני לא ארחיב עליהם כאן, אבל הנה משהו מעט יותר אישי.
רק עכשיו שמתי לב לזה, אבל יש לי כנראה חיבה גדולה לקומיקס שעוסקים בדמויות שנלקחו מעולם אחד, והושמו בעולם אחר.
Blank It - שני בחורים רגילים התעוררו בעולם סוריאליסטי.
Tune - אומן אחד מתעורר בגן חיות אינטרגלקטי.
MSPA - ארבעה ילדים נכנסים לעולם של משחק אדיר מימדים.
Erfworld - גיימר מועבר לעולם משחק עם חוקים משלו.
ועוד...
בדרך כלל אני מנסה לקרוא מבחר מגוון של סגנונות וז'אנרים, ובאמת, אם אציץ ברשימת הקריאה היומית שלי, יהיה ניתן למצוא שם הכל, החל מסטריפים יומיים לאופרות חלל. למרות זאת, מכל הוובקומיקס שתומי הציע לקרוא, העין שלי נמשכה דווקה לשניים הספציפיים האלו. למען הסדר הטוב, אני חייב לציין שאני קורא מהרשימה גם את Johnny Wonder, והתחלתי לנבור בארכיון של Girls With Slingshots (שלא מהרשימה, אבל תומי תמיד ממליץ לי באופן אישי...), אבל כרגע אני יותר נהנה מסיפור על אנשים רגילים (יותר או פחות) שמוצאים את עצמם בעולם לא רגיל (יותר או הרבה יותר).
אני לא קורא קומיקס גיבורי על, בעיקר בגלל בעיות אישיות של רצון לעולם הגיוני במידה מסויימת, נראטיב עם התחלה אמצע וסוף, ודמויות שיהיה אכפת לי שהן מתות. אני לא אכנס לזה עכשיו כי אני יודע כמה תגובות זה יגרור, מה שיסיט אותנו מהמטרה של פוסט הבלוג הזה. הרבה קוראי קומיקס מספרים שהגיבורים זה הדרך שלהם לאסקפיזם, מה שקשה לקבל בקומיקס אוטוביוגראפי, סטריפ יומי, או אפילו קומיקס על גיימרים או מוכרים בחנות צעצועים.
אז אולי הז'אנר של "מעבר-לעולם-שונה" (מחוסר כל מונח אחר) הוא סוג האסקפיזם שלי - אני רואה בני אנוש כמוני, שהיו צריכים, עד עכשיו, להתמודד מול בעיות החיים הרגילות, ומעכשיו צריכים לשנות את הפאזה המנטלית שלהם ולמצוא פתרונות מקוריים למצבים חדשים.
ההבנה הזאת לגבי הטעם שלי היא דיי חדשה. לדעתי עליי לבחון אותה לעומק. עידכונים בהמשך.
לאחרונה, בהמלצת הפוסט הזה בבלוג של תומי, חזרתי לקרוא וובקומיקס אחד שעזבתי, Tune, והתחלתי לקרוא אחד חדש, Blank It.
ההסבר של תומי בבלוג שלו על כל קומיקס דיי מספק, ואני לא ארחיב עליהם כאן, אבל הנה משהו מעט יותר אישי.
רק עכשיו שמתי לב לזה, אבל יש לי כנראה חיבה גדולה לקומיקס שעוסקים בדמויות שנלקחו מעולם אחד, והושמו בעולם אחר.
Blank It - שני בחורים רגילים התעוררו בעולם סוריאליסטי.
Tune - אומן אחד מתעורר בגן חיות אינטרגלקטי.
MSPA - ארבעה ילדים נכנסים לעולם של משחק אדיר מימדים.
Erfworld - גיימר מועבר לעולם משחק עם חוקים משלו.
ועוד...
בדרך כלל אני מנסה לקרוא מבחר מגוון של סגנונות וז'אנרים, ובאמת, אם אציץ ברשימת הקריאה היומית שלי, יהיה ניתן למצוא שם הכל, החל מסטריפים יומיים לאופרות חלל. למרות זאת, מכל הוובקומיקס שתומי הציע לקרוא, העין שלי נמשכה דווקה לשניים הספציפיים האלו. למען הסדר הטוב, אני חייב לציין שאני קורא מהרשימה גם את Johnny Wonder, והתחלתי לנבור בארכיון של Girls With Slingshots (שלא מהרשימה, אבל תומי תמיד ממליץ לי באופן אישי...), אבל כרגע אני יותר נהנה מסיפור על אנשים רגילים (יותר או פחות) שמוצאים את עצמם בעולם לא רגיל (יותר או הרבה יותר).
אני לא קורא קומיקס גיבורי על, בעיקר בגלל בעיות אישיות של רצון לעולם הגיוני במידה מסויימת, נראטיב עם התחלה אמצע וסוף, ודמויות שיהיה אכפת לי שהן מתות. אני לא אכנס לזה עכשיו כי אני יודע כמה תגובות זה יגרור, מה שיסיט אותנו מהמטרה של פוסט הבלוג הזה. הרבה קוראי קומיקס מספרים שהגיבורים זה הדרך שלהם לאסקפיזם, מה שקשה לקבל בקומיקס אוטוביוגראפי, סטריפ יומי, או אפילו קומיקס על גיימרים או מוכרים בחנות צעצועים.
אז אולי הז'אנר של "מעבר-לעולם-שונה" (מחוסר כל מונח אחר) הוא סוג האסקפיזם שלי - אני רואה בני אנוש כמוני, שהיו צריכים, עד עכשיו, להתמודד מול בעיות החיים הרגילות, ומעכשיו צריכים לשנות את הפאזה המנטלית שלהם ולמצוא פתרונות מקוריים למצבים חדשים.
ההבנה הזאת לגבי הטעם שלי היא דיי חדשה. לדעתי עליי לבחון אותה לעומק. עידכונים בהמשך.
יום שבת, 23 ביולי 2011
The League of Extraordinary Gentlemen, Vol. 1 - ביקורת קומיקס
לבקר קומיקס של אלן מור, זה כמו לנתח מחזה של שייקספיר. עשו זאת לפניך כבר עשרות פעמים, בצורות ובדרכים שונות וססגוניות, והסיכוי שיהיה לך משהו חדש להגיד על היצירה דיי נמוך. למרות זאת, אני מוצא לנכון להביע את דעותי על אוגדן הנפלא שאני אוחז ברגעים אלו.
אלן מור הוא גאון. אין על זה וויכוח. (למי שלא שמע את השם מעולם) הוא נודע בעיקר בתור הכותב של Watchmen, V For Vendetta, ועוד כותרי קומיקס שלא עשו מהם סרט בינוני. לאחר שהסתכסך עם חברת הקומיקס DC בנוגע לזכויות יוצרים, כסף וכתיבה, הוא נשבע שלעולם לא יעבוד אצלם שוב. זאת, בקצרה, הסיבה שמור הבריטי הקים את ההוצאה America's Best Comics (אשאיר לקורא את המטלה למצוא את ההקשר בין דעותיו על הראוותנות והאנוכיות האמריקאית בה נתקל, לבין שם החברה, ולהשתעשע).
הקומיקס הראשון בהוצאת הקומיקס האמריקאי הטוב ביותר הוא על חבורה של סוכנים מיוחדים שנתאגדה תחת חסות השירות החשאי הבריטי, ומשימותיהם השונות בשנת 1898. הצוות מורכב כולו מדמויות ספרותיות מתוך מדף הספרים האנגלי של אמצע המאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20. הסוכנים המהוללים הם מינה מוריי (אישתו של דרקולה), אלן קווטרמיין (הרפתקאן באפריקה מסדרת ספרים מהוללת), קפטן נימו (מתוך 20,000 מייל מתחת לים), ד"ר הנרי ג'קל ואדוואר הייד (המדען בעל המזג ההפכפך), והוולי גריפין (הרואה שאינו נראה).
בנוסף לכך, העלילה כוללת דמויות אחרות מספרי מדע בדיוני, פשע, הרפתקאות ואף פורנו ספרותי, ועוד. מה שבעצם אלן מור מנסה לעשות, זה לרקום ביחד את כל המעשיות התקופתיות ביחד לכרונולוגיה אחת של עולם פנטסטי-סטימפאנקי-אנרכוניסטי. מה היה קורה אם ג'יימס בונד היה פוגש את שרלוק הולמס? איך הנוסע בזמן של ה. ג. וולס קשור למיתוס של קת'ולו? לפי הבנתי, זאת לא הפעם הראשונה שיותר מודרני מנסה לשלב את כל היצירות הספרותיות ביחד, מור עושה זאת בצורה היחודית והמעניינת שלו.
בחזרה לעלילה, בחציו הראשון של הספר על גברת מוריי וקפטן נימו מוטלת המשימה למצוא אנשים מוזרים בעלי יכולות פלאיות. לאחר שנמצאו כל שאר הג'נטלמנים המדהימים, מוטלת עליהם משימה סודית בלב ליבה של השכונה הסינית בלונדון. העלילה עצמה, דווקה לא הכי מותחת. זה לא סוד שהספרים בתקופה ההיא לרוב נגמרו כשהתעלומה נפתרת, הרשע מפסיד, והטובים מנצחים. לא שאני מגלה משהו לגבי הסוף של האוגדן, אבל אפשר בברור לראות שמור עשה את שיעורי הבית שלו בכל הנוגע למחקר מקדים.
למרות שהיא מעולה, לא בשביל העלילה שווה לפתוח את הספר. לא ולא! בשביל כל מה שמסביב לה! עד כן נמנעתי מלהזכיר את האומנות.
קווין או'ניל עושה כאן עבודה נהדרת. לא נראה לי שהיה ניתן לבחור אומן עם סגנון מתאים יותר בשביל ספר מהסוג הזה. כשהעלילה קוראת לרקעים של ערים מוזנחות, מיכשורים עדינים, כמויות אדירות של דמויות, כלי רכב בדיוניים ושאר דברים שלא נראו מעולם, אתה רוצה שהאומנות תראה כל ארובה, כל ידית, כל מחוג, כל פועל וכל גלגל. אלן מור בנה פה עולם שלם שדומה, אבל מספיק שונה מהעולם שלנו, כדי שנרצה לחקור את כולו לראות איך הוא עובד. לקח לי המון זמן לעבור על כל פרק, יחסית, בגלל העמודים המלאים בפרטים קטנים שכיף למצוא. באיור של נמל לונדוני פתאום אני מוצא ברקע עגורן שמרים פיל מעל אוניה, ואחר שמשנע קרון רכבת! בנוף הפריזאי הצפוף אני מגלה רחובות על רחובות, ובחלונות נמצאות יצאניות, גברים, קרבות... עולם חי ונושם. סיפורים בתוך סיפורים.
מעלה נוספת, וחשובה לא פחות, לזכותו של או'ניל, היא, שבניגוד לאומנים ריאליסטים (שגם מהם ניתן להוציא איורים כה מפורטים), היא שהדמויות שלו כמעט קריקטוריות. אפים ארוכים, גופים שמנים בהגזמה, סטריאוטיפים גזעניים שמתאימים לתקופה (כל הערבים עם חרבות מעוקלות וכל הסינים בחלוקים ושפם דק). כמו שאומרים - אנשים יפים בכיעורם. לכל דמות יש אופי וסיפור לא ידוע מאחוריה. כמו כן, הבעות הפנים על הדמויות מעולות. לאומנים ריאליסטים מידי יש לפעמים את הבעיה להביע רגש באמצעות הפנים. אני רואה את זה לפעמים בסנדמן של ניל גיימן, למשל, כשאני לא הייתי מבין אילולי הטקסט אם מורפיוס שמח או מופתע.
ואם בסנדמן עסקינן, בלא-ביקורת שלי על The Kindly Ones, התלוננתי על העימוד המשעמם של 2x3 פאנלים לעמוד. כמו ב-Watchmen, גם בספרינו הויקטוריאני, אלן מור בחר ללכת עד הגריד הזה. אבל הוא עושה את זה טוב. בזמן שבסנדמן זה הרגיש מונוטוני (בעיקר בגלל האורך של הסיפור), ב-League of Extraordinary Gentlemen העימוד הזה מרגיש סינמטי. מה זאת אומרת? שימוש בפאנלים שההבדל ביניהם זה דלת פתוחה או סגורה, מעקב אחרי דמויות בזמן שהן הולכות, סצינות אקשן, זום אין וזום אאוט, וכד'. אין את בעיית ה"ראשים המדברים" שהתלוננתי עליה בקומיקס השני. כמו כן, היוצרים ידעו בדיוק איפה לשים פאנל בגודל עמוד וכיצד לשבור את הרצף.
בנוסף לקומיקס עם עלילה שלמה עם התחלה אמצע וסוף, בסוף האוגדן יש בונוסים רבים! המרשים מביניהם הוא Allan And The Sundered Veil - סיפור "קצר" בן 22 עמודים (חלקם מאויירים על ידי קווין או'ניל) על אלן קווטרמיין, שמהווה כהקדמה למעלליו בקומיקס עצמו. הכתיבה כאן של אלן מור מאד עשירה, אבל במקרים רבים פשוט מפרכת. הסיבה שבה התעקבתי עם סיום הקריאה היה החלק הזה, שלקח לי יותר זמן מאשר הקומיקס עצמו. העלילה בסיפור הקצר טיפה טפשית וקופצת ממקום למקום רק כדי לקשר חוטים לספרים תקופתיים אחרים, ולכן אני לא ממליץ על הקריאה בו כחובה. רק אם אתם, כמוני, חייבים לקרוא כל מילה מתוך ספר, והידיעה שהשלמתם מאה אחוז מהתוכן גורמת לכם סיפוק אילאי.
לאחר הסיפור הקצר, מפנקים אותנו עם הכריכות של כל הגליונות שהתפרסמו בנפרד, כאשר כל אחד מקורי ויחודי בעצמו. אולי המרשימה ביותר היא הכריכה של הגליון השישי והאחרון, שצויירה בתור קומיקס מתחילת המאה שעברה ובעזרתו אנחנו מקבלים סיכום קצר של העלילה עד כה. רעיון מבריק וייחודי. אני מנסה לדמיין מה הייתי חושב אם הייתי רואה את הכריכה של החוברת הזאת על המדף עם כל שאר החוברות החודשיות המציגות גיבורי על במגוון תנוחות הירואיות.
לאחר הכריכות אנו מקבלים כל מיני "משחקי ילדים" ובדיחות אנכרוניסטיות, כיאה לספר משעשע לילדים ונוער מסוף המאה ה-19. בעצם, למשך כל הספר, השפה העיצובית והטקסטואלית שומרת על המחזה הזה, כאילו נתקלנו במסמך בן יותר ממאה שנים. כולל הקרדיטים (שמעוצבים בתור קול כרוז המזמין אותנו לפריק-שואו ויקטוריאני), והביוגרפיות המזוייפות בגב הספר. קשה שלא להעריך את ההשקעה הזאת.
בקיצור:
אם אתם מחפשים אוגדן לא עבה, אבל עשיר ואינטיליגנטי, שכל מילה וכל משיכת מכחול בו משמעותית, ואינכם פוחדים להתקל בדמויות ישנות בסיטואציות חדשות, אני ממליץ בחום על The League of Extraordinary Gentlemen, Vol. 1. העלילה אולי צפויה, אבל הדרך אליה כל כך מהנה ומעולה, שיבוא לכם עוד.
אחרית דבר:
America's Best Comics, היתה שייכת להוצאה אחרת בשם Wildstorm. וזאתי, ללא ידעת אלן מור, נקנתה על ידי DC ונטמעה בתוכה. אז כיום, America's Best Comics שייכת לחברה שאלן מור נשבע בכל היקר לו שלעולם לא יעבוד בה שוב.
מ-The League of Extraordinary Gentlemen לא עשו בסוף סרט בינוני.
עשו סרט גרוע.
אלן מור הוא גאון. אין על זה וויכוח. (למי שלא שמע את השם מעולם) הוא נודע בעיקר בתור הכותב של Watchmen, V For Vendetta, ועוד כותרי קומיקס שלא עשו מהם סרט בינוני. לאחר שהסתכסך עם חברת הקומיקס DC בנוגע לזכויות יוצרים, כסף וכתיבה, הוא נשבע שלעולם לא יעבוד אצלם שוב. זאת, בקצרה, הסיבה שמור הבריטי הקים את ההוצאה America's Best Comics (אשאיר לקורא את המטלה למצוא את ההקשר בין דעותיו על הראוותנות והאנוכיות האמריקאית בה נתקל, לבין שם החברה, ולהשתעשע).
הקומיקס הראשון בהוצאת הקומיקס האמריקאי הטוב ביותר הוא על חבורה של סוכנים מיוחדים שנתאגדה תחת חסות השירות החשאי הבריטי, ומשימותיהם השונות בשנת 1898. הצוות מורכב כולו מדמויות ספרותיות מתוך מדף הספרים האנגלי של אמצע המאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20. הסוכנים המהוללים הם מינה מוריי (אישתו של דרקולה), אלן קווטרמיין (הרפתקאן באפריקה מסדרת ספרים מהוללת), קפטן נימו (מתוך 20,000 מייל מתחת לים), ד"ר הנרי ג'קל ואדוואר הייד (המדען בעל המזג ההפכפך), והוולי גריפין (הרואה שאינו נראה).
בנוסף לכך, העלילה כוללת דמויות אחרות מספרי מדע בדיוני, פשע, הרפתקאות ואף פורנו ספרותי, ועוד. מה שבעצם אלן מור מנסה לעשות, זה לרקום ביחד את כל המעשיות התקופתיות ביחד לכרונולוגיה אחת של עולם פנטסטי-סטימפאנקי-אנרכוניסטי. מה היה קורה אם ג'יימס בונד היה פוגש את שרלוק הולמס? איך הנוסע בזמן של ה. ג. וולס קשור למיתוס של קת'ולו? לפי הבנתי, זאת לא הפעם הראשונה שיותר מודרני מנסה לשלב את כל היצירות הספרותיות ביחד, מור עושה זאת בצורה היחודית והמעניינת שלו.
בחזרה לעלילה, בחציו הראשון של הספר על גברת מוריי וקפטן נימו מוטלת המשימה למצוא אנשים מוזרים בעלי יכולות פלאיות. לאחר שנמצאו כל שאר הג'נטלמנים המדהימים, מוטלת עליהם משימה סודית בלב ליבה של השכונה הסינית בלונדון. העלילה עצמה, דווקה לא הכי מותחת. זה לא סוד שהספרים בתקופה ההיא לרוב נגמרו כשהתעלומה נפתרת, הרשע מפסיד, והטובים מנצחים. לא שאני מגלה משהו לגבי הסוף של האוגדן, אבל אפשר בברור לראות שמור עשה את שיעורי הבית שלו בכל הנוגע למחקר מקדים.
למרות שהיא מעולה, לא בשביל העלילה שווה לפתוח את הספר. לא ולא! בשביל כל מה שמסביב לה! עד כן נמנעתי מלהזכיר את האומנות.
קווין או'ניל עושה כאן עבודה נהדרת. לא נראה לי שהיה ניתן לבחור אומן עם סגנון מתאים יותר בשביל ספר מהסוג הזה. כשהעלילה קוראת לרקעים של ערים מוזנחות, מיכשורים עדינים, כמויות אדירות של דמויות, כלי רכב בדיוניים ושאר דברים שלא נראו מעולם, אתה רוצה שהאומנות תראה כל ארובה, כל ידית, כל מחוג, כל פועל וכל גלגל. אלן מור בנה פה עולם שלם שדומה, אבל מספיק שונה מהעולם שלנו, כדי שנרצה לחקור את כולו לראות איך הוא עובד. לקח לי המון זמן לעבור על כל פרק, יחסית, בגלל העמודים המלאים בפרטים קטנים שכיף למצוא. באיור של נמל לונדוני פתאום אני מוצא ברקע עגורן שמרים פיל מעל אוניה, ואחר שמשנע קרון רכבת! בנוף הפריזאי הצפוף אני מגלה רחובות על רחובות, ובחלונות נמצאות יצאניות, גברים, קרבות... עולם חי ונושם. סיפורים בתוך סיפורים.
מעלה נוספת, וחשובה לא פחות, לזכותו של או'ניל, היא, שבניגוד לאומנים ריאליסטים (שגם מהם ניתן להוציא איורים כה מפורטים), היא שהדמויות שלו כמעט קריקטוריות. אפים ארוכים, גופים שמנים בהגזמה, סטריאוטיפים גזעניים שמתאימים לתקופה (כל הערבים עם חרבות מעוקלות וכל הסינים בחלוקים ושפם דק). כמו שאומרים - אנשים יפים בכיעורם. לכל דמות יש אופי וסיפור לא ידוע מאחוריה. כמו כן, הבעות הפנים על הדמויות מעולות. לאומנים ריאליסטים מידי יש לפעמים את הבעיה להביע רגש באמצעות הפנים. אני רואה את זה לפעמים בסנדמן של ניל גיימן, למשל, כשאני לא הייתי מבין אילולי הטקסט אם מורפיוס שמח או מופתע.
ואם בסנדמן עסקינן, בלא-ביקורת שלי על The Kindly Ones, התלוננתי על העימוד המשעמם של 2x3 פאנלים לעמוד. כמו ב-Watchmen, גם בספרינו הויקטוריאני, אלן מור בחר ללכת עד הגריד הזה. אבל הוא עושה את זה טוב. בזמן שבסנדמן זה הרגיש מונוטוני (בעיקר בגלל האורך של הסיפור), ב-League of Extraordinary Gentlemen העימוד הזה מרגיש סינמטי. מה זאת אומרת? שימוש בפאנלים שההבדל ביניהם זה דלת פתוחה או סגורה, מעקב אחרי דמויות בזמן שהן הולכות, סצינות אקשן, זום אין וזום אאוט, וכד'. אין את בעיית ה"ראשים המדברים" שהתלוננתי עליה בקומיקס השני. כמו כן, היוצרים ידעו בדיוק איפה לשים פאנל בגודל עמוד וכיצד לשבור את הרצף.
בנוסף לקומיקס עם עלילה שלמה עם התחלה אמצע וסוף, בסוף האוגדן יש בונוסים רבים! המרשים מביניהם הוא Allan And The Sundered Veil - סיפור "קצר" בן 22 עמודים (חלקם מאויירים על ידי קווין או'ניל) על אלן קווטרמיין, שמהווה כהקדמה למעלליו בקומיקס עצמו. הכתיבה כאן של אלן מור מאד עשירה, אבל במקרים רבים פשוט מפרכת. הסיבה שבה התעקבתי עם סיום הקריאה היה החלק הזה, שלקח לי יותר זמן מאשר הקומיקס עצמו. העלילה בסיפור הקצר טיפה טפשית וקופצת ממקום למקום רק כדי לקשר חוטים לספרים תקופתיים אחרים, ולכן אני לא ממליץ על הקריאה בו כחובה. רק אם אתם, כמוני, חייבים לקרוא כל מילה מתוך ספר, והידיעה שהשלמתם מאה אחוז מהתוכן גורמת לכם סיפוק אילאי.
לאחר הסיפור הקצר, מפנקים אותנו עם הכריכות של כל הגליונות שהתפרסמו בנפרד, כאשר כל אחד מקורי ויחודי בעצמו. אולי המרשימה ביותר היא הכריכה של הגליון השישי והאחרון, שצויירה בתור קומיקס מתחילת המאה שעברה ובעזרתו אנחנו מקבלים סיכום קצר של העלילה עד כה. רעיון מבריק וייחודי. אני מנסה לדמיין מה הייתי חושב אם הייתי רואה את הכריכה של החוברת הזאת על המדף עם כל שאר החוברות החודשיות המציגות גיבורי על במגוון תנוחות הירואיות.
לאחר הכריכות אנו מקבלים כל מיני "משחקי ילדים" ובדיחות אנכרוניסטיות, כיאה לספר משעשע לילדים ונוער מסוף המאה ה-19. בעצם, למשך כל הספר, השפה העיצובית והטקסטואלית שומרת על המחזה הזה, כאילו נתקלנו במסמך בן יותר ממאה שנים. כולל הקרדיטים (שמעוצבים בתור קול כרוז המזמין אותנו לפריק-שואו ויקטוריאני), והביוגרפיות המזוייפות בגב הספר. קשה שלא להעריך את ההשקעה הזאת.
בקיצור:
אם אתם מחפשים אוגדן לא עבה, אבל עשיר ואינטיליגנטי, שכל מילה וכל משיכת מכחול בו משמעותית, ואינכם פוחדים להתקל בדמויות ישנות בסיטואציות חדשות, אני ממליץ בחום על The League of Extraordinary Gentlemen, Vol. 1. העלילה אולי צפויה, אבל הדרך אליה כל כך מהנה ומעולה, שיבוא לכם עוד.
אחרית דבר:
America's Best Comics, היתה שייכת להוצאה אחרת בשם Wildstorm. וזאתי, ללא ידעת אלן מור, נקנתה על ידי DC ונטמעה בתוכה. אז כיום, America's Best Comics שייכת לחברה שאלן מור נשבע בכל היקר לו שלעולם לא יעבוד בה שוב.
מ-The League of Extraordinary Gentlemen לא עשו בסוף סרט בינוני.
עשו סרט גרוע.
יום חמישי, 21 ביולי 2011
גאונות בוובקומיקס - בוטל לרגע זה.
זה ממש מצער אותי להודיע זאת, אבל נכון לעכשיו, פשוט אין לי את הכלים שחשבתי שיש לי בכדי להעריך מהי גאונות. אני בטוח שחלקכם שמע על הביטוי "ככל שאנחנו לומדים יותר, כך אנחנו יודעים פחות".
יש כל כך הרבה שלא קראתי, מכל כך הרבה סגנונות וג'אנרים, שאני פשוט מרגיש כמו הדיוט כשאני ניגש לבחון באופן השוואתי סוגים שונים של וובקומיקס.
אולי זה יהיה עבודה סמינריונית בעתיד. אולי פשוט אתעד פה, בגנזך, את תהליך הלמידה שלי על הנושא. נשמע מעניין? אולי אני לא אוכל לקבוע מה זה גאונות, אבל המחקר עצמו יכול להיות מרתק.
בחדשות אחרות -
לצערי, מסיבות כאלו ואחרות, לא יצא לי לסיים ספר קומיקס לאחרונה. אני כרגע מסיים את האוגדן הראשון של League of Extraordinary Gentlemen של אלן מור. באופן ספציפי, אני בסיפור הקצר הטקסטואלי שבסופו. במילה אחת, אני יכול לתאר את האוגדן כמעולה. ביקורת יותר מעמיקה תינתן לאחר שאסיים לקרוא אותו מתחילתו ועד סופו.
בקרוב אפרסם עיצובי חולצות חדשות, קומיקס שנעשה כברכת יום הולדת, וציור-מחדש של קומיקס אבוד משנה שעברה.
תודה על הסבלנות.
יש כל כך הרבה שלא קראתי, מכל כך הרבה סגנונות וג'אנרים, שאני פשוט מרגיש כמו הדיוט כשאני ניגש לבחון באופן השוואתי סוגים שונים של וובקומיקס.
אולי זה יהיה עבודה סמינריונית בעתיד. אולי פשוט אתעד פה, בגנזך, את תהליך הלמידה שלי על הנושא. נשמע מעניין? אולי אני לא אוכל לקבוע מה זה גאונות, אבל המחקר עצמו יכול להיות מרתק.
בחדשות אחרות -
לצערי, מסיבות כאלו ואחרות, לא יצא לי לסיים ספר קומיקס לאחרונה. אני כרגע מסיים את האוגדן הראשון של League of Extraordinary Gentlemen של אלן מור. באופן ספציפי, אני בסיפור הקצר הטקסטואלי שבסופו. במילה אחת, אני יכול לתאר את האוגדן כמעולה. ביקורת יותר מעמיקה תינתן לאחר שאסיים לקרוא אותו מתחילתו ועד סופו.
בקרוב אפרסם עיצובי חולצות חדשות, קומיקס שנעשה כברכת יום הולדת, וציור-מחדש של קומיקס אבוד משנה שעברה.
תודה על הסבלנות.
יום חמישי, 7 ביולי 2011
ילד כתם (Stainboy)
מאת טים ברטון
מתוך מותו העגום של הילד צדף וסיפורים אחרים, הוצאת מעריב - הד ארצי.
כל הזכויות שמורות לטים ברטון.
ילד כתם
המשונה ביותר עד כה
מכל גיבורי-העל,
אין לו שום כח מיוחד
וגם לא רכב חלל.
לעומת סופרמן או בטמן
הוא מין נחנח בעצמו,
אך בשבילי הוא מיוחד,
וילד-כתם זהו שמו.
הוא לא יכול לכופף גורדי-שחקים,
וגם לא להדביק מטוס ביעף.
הכישרון היחיד שיש לו
הוא להשאיר כתם מטונף.
רק לפעמים הוא מצטער שאין לו
כשורי ריצה או שחיה או טיסה,
ושבגלל יכלתו היחודית
הולך כל כספו למכבסה.
 | |
| לחצו עבור גרסה גדולה יותר |
מתוך מותו העגום של הילד צדף וסיפורים אחרים, הוצאת מעריב - הד ארצי.
כל הזכויות שמורות לטים ברטון.
יום שלישי, 5 ביולי 2011
"קשת כפולה" מאת פאול וסקז בראי "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" מאת ולטר בנימין
בזמן הלימודים יצא לי לחקור המון נושאים מעניינים שלעולם לא חשבתי שאצתרך ללמוד. כדי לעצב משהו טוב, לדעתי, צריך להכיר את הסגנון, את מושא העיצוב, את האנשים שמאחוריו על בוריים. יצא לי לקרוא המון על ההסטוריה של ג'ון קריספלוסי, על נשים באדיבילדריות, על הסמל של העיר ראשון לציון, ועל מה לא.
העבודה שאני הולך להציג לפניכם, כללה מחקר שביצעתי לא למטרת עיצוב מוצר כלשהו, אלה בשביל ניתוח אסטטי, על פי הפילוסופיה של ולטר בנימין, ובאופן ספציפי - שיעתוק טכני.
אני גאה להציג בפניכם - עבודה למוסד אקדמי בישראל על אחד הממים הכי טיפשיים שרצו ברשת בשנים האחרונות. בבקשה.
העבודה שאני הולך להציג לפניכם, כללה מחקר שביצעתי לא למטרת עיצוב מוצר כלשהו, אלה בשביל ניתוח אסטטי, על פי הפילוסופיה של ולטר בנימין, ובאופן ספציפי - שיעתוק טכני.
אני גאה להציג בפניכם - עבודה למוסד אקדמי בישראל על אחד הממים הכי טיפשיים שרצו ברשת בשנים האחרונות. בבקשה.
בחודש ינואר של שנת 2010 יצא פאול וסקז (Paul Vasquez), הידוע בכינויו "יוסמיטיבר", ממפתן ביקתתו שבהרים וראה תופעת טבע לא כל כך נדירה, אך מרשימה ביופיה – קשת כפולה. לפתע הרגיש הארה רוחנית, ושכוחות הטבע והיקום קוראים לו להפיץ את המראה הנפלא הזה עם שאר העולם. במהירות הוא שלף את מצלמתו הדיגיטלית וצילם את הקשת הכפולה. בזמן הצילום, לא יכל וסקז שלא לשפוך את רגשותיו העזים לנוכך איתני הטבע1.בסרטון, שאורכו 3 דקות ו-30 שניות, אנו שומעים את וסקז קורא קריאות שמחה וצהלה, מתפעל מצבעי הקשת הכפולה, ובסופו של דבר פורץ בדמעות של אושר. מדובר באירוע מרגש לכל הדעות.עוד באותו היום הועלה הסרטון לעמוד היו טיוב האישי של פול וסקז בוא הוא מתעד את חייו במאות סרטונים קצרים אחרים. במשך חודשיים תמימים צבר הסרטון רק מאות צפיות, מספר זעום עבור סרטון יו טיוב. כאשר יום אחד איש הבידור ג'ימי קימל שיתף את הסרטון דרך הטוויטר שלו2, אלפי אנשים נכנסו לצפות בו. האלפים הפכו לרבבות, הרבבות למאות אלפים, וכיום, לאחר יותר משנה וחצי שהסרטון באוויר, הוא נצפה יותר מ-28,000,000 פעמים.הסרטון המקורי של פאול וסקז עבר מספר גלגולים על ידי אנשים שונים. הבולט ביותר מביניהם הוא הרמיקס "שיר קשת כפולה!!" של הקבוצה המוזיקלית שמויוהו (Schmoyoho), שגם היא, כמו יוסמיטיבר, מפרסמת את שיריה באופן אקלוסיבי ביו טיוב3. השיר לקח את קולו של וסקז ועיבד אותו באמצעים אלקטרוניים לקול מוזיקלי. בתוספת מנגינת רקע קליטה ומונטאז' ויזואלי, נוצר סרטון פופולארי כמעט כמו הסרטון המקורי, עם יותר מ-25,000,000 צפיות.השיר של שמויוהו עבר גם הוא גלגולים שונים. החל מעיבודים מחודשים של זמרים ונגנים אחרים, ועד החלפת המונטאז' בהנפשות דמויות שונות כך שישרו בעצמן את השיר המקורי. כמו כן, רמיקסים אחרים, עריכות, מוצרים נלווים, ציורי מעריצים ועוד החלו לצוץ בכל קצוות האינטרנט. מדובר בהצלחה מוחלטת. בעקבות הפרסום פאול וסקז הופיע בפרסומות, תוכניות אירוח ובסרט4.
המהפכה שהתחוללה בעבר בעיתונות, בה יותר ויותר אנשים הרגישו עצמם כעיתונאים והפיצו שלל כתבי עט במגוון תחומים והפיצו את דעותיהם, מתגמדת כיום לנוכח מהפכת האינטרנט. עוד משחר הרשת, המרחב הוירטואלי היה חופשי. כל עוד היו למשתמש את האמצעים הבסיסיים לצרוך את האינטרנט, הוא גם היה יכול לשנות אותו, ולנכס חלק ממנו אליו. יומני רשת, אתרי נישה וגלריות וירטואליות עיצבו את האינטרנט לצורה שאותה אנו מכירים כיום, ללא אותם שומרי הסף של האומנות ותאגידי ענק המממנים אומנים מפורסמים.לפני מספר שנים, כתוצאה מההתקדמות הטכנולוגית, ניתן לכל אדם, אשר ברשותו ציוד בסיסי בלבד, להעלות לאינטרנט קטעי וידאו, ולשתף אותם עם אנשים מכל רחבי העולם באופן מידי. כתוצאה מכך, היתשתשו הגבולות בין שחקן תיאטרון, קולנוע, וניצבים המגלמים בעצם את עצמם. מדובר על סרטונים ויראליים, עם עריכה מינימאלית, ללא תפאורה, מיכשור נראה, בדרך כלל הצגת יחיד וללא פולחן האישיות שנוצר מהתערבות המערכת ההוליוודית.סרטון הקשת הכפולה של וסקז הוא דוגמה מעולה ליכולת הרשת להעלות אדם אנונימי לגמרי לתהילה וירטואלית, תוך זמן קצר, תוך שימוש בכל הטכנולוגיות הקיימות ברשת – כגון רשתות חברתיות, איזוכרים בבלוגים של משפיעי דעת קהל, ראיונות וירטואליים, ועוד.
בחיבורו משנות ה-30, ולטר בנימין מצטט את פול ואלרי: "כמו שניע יד כמעט לא מורגש מביא מרחוק מים, גאז וזרם-חשמל לדירותינו כדי לשרת אותנו, כך יועמדו לרשותנו תמונות או סדרת צלילים, שיופיעו בהינף יד קל, כמעט מתן אות, וגם יעלמו באופן דומה."5 אני מאמין שבתקופתו הוא לא היה מודע לרמה הניבואית של ציטוט זה. בוודאי חשב שמדובר על הקרנת סרטים בצורה ביתית.כיום המילים האלו נכונות מאי-פעם: הינף היד הקל הוא לחיצה על כפתור העכבר, מתן האות הוא הפרוטוקולים מהם בנוי האינטרנט, וסדרת התמונות והצלילים העומדת לרשותנו במרחק זעום זה היא כמעט אינסופית. לא רק זאת, אלה שגם אותם תמונות וצלילים הם אפילו לא דבר מוחשי כמו פילם או תקליט, אלה מידע טהור שזורם כזרם חשמלי בפסי הרשת. ניתן להגדיל ולהגיד גם שאותו עותק של מידע אפילו לא נשמר בכונן המחשב של הצופה, אלה נפלט על המסך ומתוך הרמקולים, ונעלם כלעומת שבא. נראה שהגענו לרמת השיעתוק המכני המושלם – כזה שמגיע למליוני אנשים באותה צורה ופורמט, ובאופן סימולטני ורב מיקומי.
אם היינו חיים בכל תקופה קודמת בזמן, מעולם לא היינו שומעים החוויה מעוררת החושים שהתרחשה מעל ההרים באזור נידח בארצות הברית. יצירת האומנות המקורית, במקרה שלנו הקשת הכפולה עצמה, היתה שייכת לכאן-ועכשיו של אותו בוקר. ההילה הטבעית שלה, והחד פעמיות של האירוע גרר את פאול וסקז להתחבר אליה רגשית, ובכך לבצע את פולחנו. חלק מפולחן טבע זה הוא צילום ותיעוד. למרות כל הרגש המתפרץ בסרטון, בזמן העלתו לאינטרנט, לא ניתן להגדיר אותו כיצירת אומנות. שהרי, ההילה הטבעית של הקשת הכפולה לא נשמרה בזמן השיעתוק הטכני. בראיונות שונים סיפר וסקז כי הצבעים שראה ממפתן הביקתה היו עזים, ואילו בתיעוד המצולם ניתן לראות קשת אפרפרה רגילה למדי, אם כי כפולה6.
הדרך שבה סרטונים ביו טיוב (ובאינטרנט באופן כללי) נהפכים ליצירה של פולחן הוא על ידי שיתוף. ישנה חשיבות רבה למספר הצפוית, ולכמות ההמלצות החיוביות – ככל שיותר אנשים ישתפו את הסרטון בעזרת רשתות חבריות, בלוגים, סרטונים אחרים וכד', כך המודעות אליו תגדל. מכך הסרטון עצמו מקבל הילה משלו, הנפרדת מההילה המקורית של הקשת הכפולה. יצירת האומנות שאנשים מביאים את עצמם לצפות בה היא לא תופעת הטבע, אלה הז'ואקסטפוזיציה שבין טכניקת הצילום הפשוטה, הקשת כמשהו יפה, אך יותר מהכל, פאול וסקז עצמו. אנחנו, כצופים, מקבלים סוג של הנאה לראות את התפרצות הרגשות המתועדת. אנו צופים בצופה. שיעתוק של משעתק.וכמו כל יצירת אומנות שנצרכת על ידי תרבות ההמונים בתקופה המודרנית, מתקבל הפולחן. אך בניגוד לתקופות עבר, כאן התגובה הפולחנית היא מידית. אנו עדים לכך דרך הפארודיות, הרמיקסים, ושאר האמצעים שקהילת הרשת הוירטואלית מצאה לנכון להביע בעזרתם, תוך זמן קצר מההתפרצות הפרסומית של הסרטון, את אהבתם ליוסמיטיבר. יצירה, כגון קשת כפולה, העבורת פולחן כזה באינטרנט, נקראת "מִם" (meme). מם הוא יחידת מידע תרבותית המשתכפלת ממאגר מידע אחד לשני, ובכל פעם יכולה לעבור מספר שינויים7. באינטרנט הפיכת יצירה למם היא סוג של ביטוי לאהבת היצירה, שכן המשתמש מעוניין שאנשים אחרים יהנו גם הם, ובדרכים חדשות. ללא הקהל, לא היתה ליצירה כל ערך, וללא היצירה לא היה קהל. השיעתוק והעיבוד מחדש עצמאי יותר מאשר המקור.
לסיום, למרות שעל פניו ניתן לחשוב שסרטון הקשת הכפולה של פאול וסקז הוא שום דבר מעבר לאדם מעט מתלהב ברואו מחזה טבעי, כאשר הוא נלקח בקונטקסט של האינטרנט, נוספים לו נדבחים חדשים ומעניינים. אנחנו חיים בזמנים מעניינים (אם ניקח דווקה את המשמעות החיובית של הביטוי הסיני העתיק), בהם באמת לכל אחד יש לא רק את הזכות וההזדמנות התיאורתית להחשיב את עצמו אומן, אלה גם שרבים וטובים סוף סוף גם מנצלים זכות זאת.כאשר קוראים את דבריו של ולנטר בנימין כיום, לא ניתן שלא למשוך את ההקבלות הרבות בין הקולנוע (מדיום חדש יחסית בשנות ה-30), לבין האינטרנט וכוכבי יו טיוב (מדיום חדש בשנות ה-2000). בתקופה ההיא בוצעו ניסויים סינמטיים בשטח בזמן שהפילוסופים התדיינו אם התמונות הנעות האלו הן אומנות, ובתקופתינו אנחנו שואלים את אותן השאלות בהקשר של קשתות כפולות.בענין הקולנוע, ההסטוריה והקהל הכריעו. לדעתי האישית, אין שום סיבה מדוע זו לא תהיה התוצאה גם במקרה שלנו.
הערות:
- Yosemitebear Mountain Giant Double Rainbow http://youtu.be/OQSNhk5ICTI
- @jimmykimmel http://twitter.com/#!/jimmykimmel/status/17665533038
- Songify This: DOUBLE RAINBOW SONG!! (now on iTunes) http://youtu.be/MX0D4oZwCsA
- Double Rainbow http://knowyourmeme.com/memes/double-rainbow
- בנימין, ולטר, 1996. "יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני", בתוך: מבחר כתבים - כרך ב': הרהורים, תרגם: דוד זינגר, הקיבוץ המאוחד, עמ' 158.
- Double Rainbows on YouTube: Exclusive Video Interview with Hungrybear9562 http://www.cbsnews.com/8301-504464_162-20009939-504464.html
- מם http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9D
עדכון 26/7/11: קיבלתי על המאמר הזה את הציון 94. מסתבר שהוא יותר טוב ממה שחשבתי!
יום ראשון, 3 ביולי 2011
רוני הארנב מחפש כובעים
אם אני עובד על משהו יפה על חשבון הזמן שאני כותב בבלוג, אז יהיה זה רק הוגן שבסופו של דבר אציג אותו לפני הקוראים.
אז זה קטלוג כובעים. אני לא אוהב לקרוא לספרון הזה קטלוג, כי אם הוא חד כזה, אז הוא מסוג הקטלוגים שלא באמת מראים את הבגדים שהם משווקים, ואין בו מחירים או מספרי דגמים. אם הייתי צריך להגדיר מה זה הספרון הזה, הייתי אומר שהוא כנראה קומיקס, מה שעושה אותו מתאים במיוחד לפרסום בגנזך.
וכעת ללא מילים מיותרות, אני גאה להציג בפניכם את סיפורו הטראגי והמשעשע כאחד של גיבורינו - רוני הארנב!
יום ראשון, 19 ביוני 2011
גאונות בקומיקס - חלק... 0?!
תודה קודם כל לכל מי שקרא את ההקדמה והעיר הערות.
אני עדיין מארגן את המחשבות שלי בנושא. הבעיה היא, שככל שאני חושב על זה, ככה אני מגלה דברים חדשים שלא חשבתי עליהם קודם. הופסט הבא אמור להיות על הכלים שעומדים ליוצרי קומיקס ברשת, אבל כל פעם אני מוצא עוד ועוד דברים להגיד בנושא, ואני רואה איך זה יהפוך לסדרת מאמרים משל עצמה. אני אנסה השבוע להעלות את הכל לכתב, אבל ביחד עם ההגשה האחרונה של המכללה ביום חמישי, אני לא בטוח איך אני רואה את זה קורה. כמו שניתן לראות, במשך כשבוע, הדבר היחיד שמצאתי זמן לכתוב זו ביקורת קצרה. בקרוב אחזור לפרסם בקצב מהיר יותר.
רגע אחד... אני חייב לבדוק... כן! לא טעיתי! זה הפוסט ההתנצלותי הראשון על חוסר תוכן! הידד. עוד אייטם לסמן שעשיתי ברשימת ה"דברים שצריך לעשות כשכותבים בלוג גרוע עם אפס תגובות". D:
אני עדיין מארגן את המחשבות שלי בנושא. הבעיה היא, שככל שאני חושב על זה, ככה אני מגלה דברים חדשים שלא חשבתי עליהם קודם. הופסט הבא אמור להיות על הכלים שעומדים ליוצרי קומיקס ברשת, אבל כל פעם אני מוצא עוד ועוד דברים להגיד בנושא, ואני רואה איך זה יהפוך לסדרת מאמרים משל עצמה. אני אנסה השבוע להעלות את הכל לכתב, אבל ביחד עם ההגשה האחרונה של המכללה ביום חמישי, אני לא בטוח איך אני רואה את זה קורה. כמו שניתן לראות, במשך כשבוע, הדבר היחיד שמצאתי זמן לכתוב זו ביקורת קצרה. בקרוב אחזור לפרסם בקצב מהיר יותר.
רגע אחד... אני חייב לבדוק... כן! לא טעיתי! זה הפוסט ההתנצלותי הראשון על חוסר תוכן! הידד. עוד אייטם לסמן שעשיתי ברשימת ה"דברים שצריך לעשות כשכותבים בלוג גרוע עם אפס תגובות". D:
Igor: Fixed by Frankensteins - ביקורת קומיקס
Chris Reilly & Chris Grine, SLG Publishing.
איגור. איך להתחיל ביקורת על קומיקס כל כך קצר (72 עמודים) שניתן לסיים אותו בפחות מחצי שעה, אבל עדיין יותר מרתק, מוזר ומפתיע מהרבה דברים אחרים שיותר גדולים ממנו?
אולי מההתחלה.
לפני כמה שבועות אני מקבל שיחת טלפון מקומיקאזה. הספר שהזמנתי הגיע. הידד! לאחר מספר ימים אני מגיע, ובא לרכוש את הספר. אך רגע! אם כבר, אולי אז גם אקנה את הספרים הבאים בסדרות שאחריהן אני עוקב? אוקי. הו! והנה הספר ההוא שהיה קיים רק בגירסה יקרה עם כריכה קשה, ועכשיו הוציאו אותו בכריכה רכה וזולה יותר. האם עיני מטעות אותי? זה הספר ההוא שאזל מהמדפים לפני שנה וכעת הוא בהדפסה שניה! הידד!
מפה לשם, אני חוזר לקופה עם עם חמישה ספרים במקום במקום אחד. כולם עבים, עמוקים ולא ממש זולים. אני מתקרב על מנת לשלם, אבל... רק רגע אחד.
אני מחליט לעבור על מדפי הספרים המשומשים. אולי אמצא איזו מציאה. בוא נראה... חוברת של סיפור באמצעו. אוגדן על גברים שריריים עם חרבות מגואלות. סיפור על נערה אובדנית. חמישה ספרים זהים על גיבורות בעלות לבוש מינימאלי... רגע. מה זה? איגור? זה מעניין. מוכר! כמה עבור הדבר החמוד הזה? רק עשרים שקלים? תוסיף לערימה.
הרגשתי שאני מרחם על הספר. כל כך קטן ודק מול כל הספרים בעלי הגודל הסטנדרטי של קומיקס "מיינסטרים" שמסביבו. על הכריכה מתנוססת דמות חלשה, חולנית ומפוחדת שנאלצה לחלוק יחדיו את המדף עם דמויות חזקות, בטוחות ולוחמניות. אימצתי אותו לחיכי בלי לחשוב הרבה או לעיין יותר מידי בתוכן.
עד שהיום החלטתי לקרוא אותו.
על מה זה Igor: Fixed by Frankensteins? האמת? אין לי מושג. כלומר, יש לי מושג מהבחינה שאני יכול לתאר את העלילה והדמויות, אבל קשה לי להגדיר את העולם שהכל מתרחש בו. יש שם צפלינים, מפלצות, אלים יווניים, אסטרונאוטים, זומבים... נראה שהעולם בנוי מסטראוטיפים שמקורם בסרטים גרועים. כשהדמות הראשית (שעל פי העטיפה האחורית לא קוראים איגור, אלה Hunchback, כלומר "גיבן") מופיעה לראשונה היא יוצאת לדוג. תוך עמוד אחד היא תופסת דג מפלצתי שמעיף אותה לספינת אוויר, שם דיילת גברית מוזגת לו שמפניה. תוך מספר שניות טרוריסט סקוטי דורש מדמות ג'יימס-בונדית לשחרר את סקוטלנד, והנ"ל מסרב בקרירות אנגלית. יש פיצוץ והגיבן עף מהספינה.
ואז מתחילה העלילה.
וחוץ מהדמות הראשית, שום דבר שהוצג עד עכשיו לא יחזור שוב.
הקצב פה הוא מהיר. דברים אקראיים קורים בין עמוד לעמוד, ולוקח לקורא כמה דקות להסתנכרן על העלילה. כמעט שאין טקסט ורוב הדמויות אילמות, או שמדברות מספר מצומצם של משפטים. האומנות היא פשוטה, אך מדוייקת. למרות שאפשר לרוץ על הספר ולסיים אותו תוך 10 דקות, אני ממליץ להתעקב בכל זאת על המבטים של הדמויות ועל הסביבה ולתת לדברים לשקוע.
למרות שהוא קצר, איגור מכיל הרבה - סיפור אהבה, גבורה, אקשן, הומור מטורף וסוריאליסטי, ואפילו קומיקס בתוך קומיקס כפארודיה למדיום בשנות ה-30, וסרט אימה B-Movie. הכל בכמויות מדודות ומרוכזות.
הוא לא הספר הכי מצחיק או הכי מטורף ומוזר שקראתי, אבל הוא זול, כיפי, מהיר ושווה קריאה.
יום שני, 13 ביוני 2011
בולשיטיזם אבסטרקטי
לפני כשנה, כחלק מפרוייקט למכללה בנושא פוסטמודרניזם, הדפסתי כשלושים מדבקות בגדלים שונים עם הכתובת "בולשיטיזם אבסטרקטי" באותיות כמעט לא קריאות. חלק מהמדבקות הדבקתי ליד עבודות פוסטמודרניסטיות אחרות של חברי לכיתה (את האינטרפטציה הסמלית אשאיר לכם, הקוראים), בזמן את כל מה שנשאר הדבקתי ברחבי המכללה, במקומות חצי נסתרים. מה זה "חצי נסתרים"? אלו מקומות גלויים לכולם, אבל שאף אחד לא מביט אליהם. אבל ברגע שנודע לך שיש שם משהו, אי אפשר להוריד מהם את העיניים.
מתוך כמות התחלתית לא ידועה של מדבקות, לאחר שנה נותרו שש מהן במקומן. עד לאחרונה חשבתי שנשארו רק שתיים, אבל באורח פלא ככל שהזמן עובר אני מגלה עוד ועוד בכל מיני מקומות ששכחתי מקיומם. מי שמכיר את הפקולטה לעיצוב במכון הטכנולוגי חולון יודע שכל מילימטר שלא מנוצל עבור שולחנות עבודה מוצא את עצמו עד מהרה בתור מקום לפרוייקט פלצני זה או אחר (ושוב, אני משאיר לקוראים החביבים לחשוב בעצמם על המשמעות הנסתרת של קריאות "בולשיט" לעבר עבודות עבודות עיצוב סטודנטיליות).
כאשר אני מביט עליהן היום, אני מוצא שהטקסט עצמו על המדבקות מכוער למדי. לכן חשבתי להוציא גרסה חדשה לציון שנה ומספר חודשים למדבקות המקוריות, ומספר ימים לפני תחילת שנת הלימודים הבאה לעבור במסדרונות המכללה ולהדביק את דעותי מחדש. כבר חשבתי על מספר מקומות חצי נסתרים משגעים בשביל תעלולי!
יום ראשון, 12 ביוני 2011
יום שישי, 10 ביוני 2011
במרחק קליק יחיד
הנה כמה אתרים ובלוגים ישראליים הקשורים בקומיקס האהובים עלי, ואותם אני מבקר באופן קבוע. מסודר לפי סדר אקראי.
יומן של דמות קומיקס וסיפורי סבתא - כנראה הקומיקסאי הפעיל הכי מצחיק בישראל כרגע. עם תפוקה של שתי חוברות מוצלחות כל שנה, ואתר חדש, אין שום כוח בעולם הזה שיכול לעצור את קונגלמט הקומיקס העצום של תומיקס. קודם להשתלט על מעריב לנוער עם צמד מדורים משובחים, ולאחר מכן, העולם!
ליצור קומיקס ו-Sex, Comics and Rock 'n' Roll - צמד הבלוגים המתעדכנים תדיר של מולון. חדשות, התפחות אישית, ביקורות ודעות על העולם המופלא שכולו קומיקס.
פורום קומיקס תפוז - אולי לא הפורום הפורה ביותר, אבל בהחלט המעניין ביותר בארץ בנושא קומיקס. חדשות, עידכונים, אנשים שבאים לפרסם את עצמם, וויכוחים ניתן למצוא שם בשפע. בנוסף לא לפסוח על המילון והמאמרים המעולים.
הו לא - קומיקס מרושע, ציני ומבריק מבית היוצר של מתן בלומנבלט. מהסוג שאתה מוצא מצחיק, אבל לא באמת נעים לך לצחוק בקול רם כי אתה לא בטוח איך החברה תראה אותך, אבל אתה בודק כל שבוע בכל זאת מתוך הידיעה שיש עוד רבים כמוך שמתים טיפה מבפנים כל פעם שהם נאלצים לבלוע את גיכוחם.
בלון דיבור ווי בריבוע - הבלוג האישי של אביב אור, מלא באומנות מרהיבה, תהליכי יצירה של עבודות והומור חנוני והסוג המשובך ביותר. כמו כן הארכיון של הוובקומיקס וי בריבוע, אחד מהדברים הכי מצחיקים וגיקיים שנוצרו בשפה העברית והושמו בתוך מסגרות מרובעות.
החיים המסריחים שלי - הקומיקס הגולל את סיפור חייה המצמררים של אורטלה. או המשעממים. או המסריחים. הדעות בנושא עדיין חלוקות, אך עדיין מהווה קריאה מהנה.
הריאליסט - מדור הקומיקס הסמי-ביוגראפי-פילוסופי-דקונסטראקטיבי של תותח העל אסף חנוכה. בא בטעמים של עברית, אנגלית, ואילמת. להדפיס, לגזור, ולשמור, אם יש לכם עודף דיו במדפסת.
יש כנראה עוד מליון ואחת קישורים שהייתי אמור או שחשבתי על לשים. אם שכחתי אני מתנצל מראש, ונשבע בכל היקר לי שבבוא היום אפרסם חלק נוסף של אתרים מעניינים, שכל אחד מהם רק במרחק קליק יחיד.
יומן של דמות קומיקס וסיפורי סבתא - כנראה הקומיקסאי הפעיל הכי מצחיק בישראל כרגע. עם תפוקה של שתי חוברות מוצלחות כל שנה, ואתר חדש, אין שום כוח בעולם הזה שיכול לעצור את קונגלמט הקומיקס העצום של תומיקס. קודם להשתלט על מעריב לנוער עם צמד מדורים משובחים, ולאחר מכן, העולם!
ליצור קומיקס ו-Sex, Comics and Rock 'n' Roll - צמד הבלוגים המתעדכנים תדיר של מולון. חדשות, התפחות אישית, ביקורות ודעות על העולם המופלא שכולו קומיקס.
פורום קומיקס תפוז - אולי לא הפורום הפורה ביותר, אבל בהחלט המעניין ביותר בארץ בנושא קומיקס. חדשות, עידכונים, אנשים שבאים לפרסם את עצמם, וויכוחים ניתן למצוא שם בשפע. בנוסף לא לפסוח על המילון והמאמרים המעולים.
הו לא - קומיקס מרושע, ציני ומבריק מבית היוצר של מתן בלומנבלט. מהסוג שאתה מוצא מצחיק, אבל לא באמת נעים לך לצחוק בקול רם כי אתה לא בטוח איך החברה תראה אותך, אבל אתה בודק כל שבוע בכל זאת מתוך הידיעה שיש עוד רבים כמוך שמתים טיפה מבפנים כל פעם שהם נאלצים לבלוע את גיכוחם.
בלון דיבור ווי בריבוע - הבלוג האישי של אביב אור, מלא באומנות מרהיבה, תהליכי יצירה של עבודות והומור חנוני והסוג המשובך ביותר. כמו כן הארכיון של הוובקומיקס וי בריבוע, אחד מהדברים הכי מצחיקים וגיקיים שנוצרו בשפה העברית והושמו בתוך מסגרות מרובעות.
החיים המסריחים שלי - הקומיקס הגולל את סיפור חייה המצמררים של אורטלה. או המשעממים. או המסריחים. הדעות בנושא עדיין חלוקות, אך עדיין מהווה קריאה מהנה.
הריאליסט - מדור הקומיקס הסמי-ביוגראפי-פילוסופי-דקונסטראקטיבי של תותח העל אסף חנוכה. בא בטעמים של עברית, אנגלית, ואילמת. להדפיס, לגזור, ולשמור, אם יש לכם עודף דיו במדפסת.
יש כנראה עוד מליון ואחת קישורים שהייתי אמור או שחשבתי על לשים. אם שכחתי אני מתנצל מראש, ונשבע בכל היקר לי שבבוא היום אפרסם חלק נוסף של אתרים מעניינים, שכל אחד מהם רק במרחק קליק יחיד.
יום שלישי, 7 ביוני 2011
גאונות בוובקומיקס - הקדמה
ברשת מתפרסת כמות רמה של קומיקס. אני מאמין שקראתי דיי הרבה אך אני לא יכול להגיד שקראתי אפילו חלק קטן מכל מה שקיים. כיום אני עוקב אחרי כמות של בין 20 ל-30 וובקומיקס מסגנונות ופורמטים שונים. במקור, התכוונתי לכתוב בקצרה, מעין ביקורת, על שני וובקומיקס אהובים עלי. אחת מהמילים שבאתי להשתמש לתיאורם היא "גאוני". אז שאלתי את עצמי - באיזו זכות אני יכול לקרוא למשהו גאוני? איך אני מגדיר גאונות? והכי חשוב - האם אחרי שהגדרתי ועניתי על כל השאלות האלו לעצמי, האם הוובקומיקס האהובים עלי עדיין יכולים להחשב לגאוניים?
קומיקס יכול לבוא בהרבה טעמים ופורמטים שונים, ואחרי הפריצה לרשת המגוון רק התרחב. אחד הפורמטים שנשאבו מהעיתונות היומית הוא הסטריפ. אותו פורמט בעל מספר פאנלים מצומצם, חוסר בעלילה רחבה, דמויות קבועות עד כדי אבסורד, או פאנל מתחלף של דמויות חד פעמיות. מטעמים כלכליים שמקורם בהגבלות פרקטיות בהדפסת עיתונים, סטריפים, בצורה הקלאסית שלהם, שומרים על צורה אחידה, ומספר פאנלים קבוע. חלק מיוצרי הסטריפים ההסטוריים השתמשו במגבלות האלו ובמשך השנים שיכללו ועידנו את אומנותם עד רמת גאונות. אבל כעת, כשאין הגבלה על המיקום ומספר הפאנלים, האם הסטריפים באינטרנט מגיעים לאותה רמה של גאונות כמו אחיהם על הנייר?
 |
| מגבלות כיתרון. Calvin and Hobbes |
פורמט אחר הוא כמובן הוובקומיקס העלילתי - סיפורים רומנטיים, מדע בדיוני, ביוגראפי, וכד'. עלילות שירתקו אתכם, יצמידו אתכם למסך, ישובים על קצה הכיסא, ומצפים בכליון עיניים לחלק הבא שיפורסם לפי לוח הזמנים של הקומיקס. מקורותיו של הקומיקס העלילתי כנראה נעוצים בפרסומים החודשיים או השבועיים שאנחנו מדמיינים כאשר אנחנו חושבים על "חוברת קומיקס". אחד מהשינויים העיקריים בין אותן חוברות לוובקומיקס עלילתי נעוץ בקצב הפרסום. בחוברת היית מקבל בין 20 ל-40 עמודי קומיקס כל חודש או מספר שבועות, בזמן שוובקומיקס מפרסם בדרך כלל עמוד יחיד פעם אחת או מספר פעמים בשבוע. מצד אחד זמן ההמתנה בוובקומיקס עלילתי עד לחלק הבא של העלילה קצר יותר, אבל כל מנה קטנה יותר. האם ההבדל הזה בקצב בפרסום יכול להניב סיפורים גאוניים? ומה עם כלים אחרים שיוצרי וובקומיקס משתמשים בהם כדי ליצור עלילה משובחת?
 |
| קשה להפסיק באמצע. Watchmen |
אלו רק שניים מתוך קשת רחבה של פורמטים, אבל אלו הכי הבולטים שבהם ברשת. כמו כן קיימות רמות שונות של שילובים בין פורמטים שונים. וובקומיקס עם עלילה רחבה, אבל ששומר על מספר פאנלים וצורה רחבה, או וובקומיקס ללא שום עלילה, אבל בכל זאת בוחר שלא לשמור על צורה מצומצמת, וכד'. מבחינה מסויימת, גם לשבור את הפורמט המקובל ולגרום לנו למתוח הגדרות ולהמציא חדשות יכול לרמוז על גאוניות מסויימת.
 |
| לשבור פורמט מוכר. Jimy Corrigan |
אז מה זה בכלל וובקומיקס גאוני? מבחינתי, זה וובקומיקס שמשתמש בכל הכלים שעומדים לרשותו. בתור מדיה (וובקומיקס), שהיא חלק ממדיום (קומיקס), שעליו נאמר רבות שהוא שילוב של מדיומים אחרים (אך אני לא אכנס אל הנושא הזה עכשיו), ובנוסף לכך העובדה שהוא קיים במרחב הווירטואלי, מגוון הכלים הזה הוא רחב. רחב ביותר אפילו. עליו לא רק להשתמש בכולם או ברובם הגדול, עליו גם להיות מוצלח. הן מבחינת עניין, והן מבחינת קהל קוראים. יכול להיות שיצרת יצירת מופת מכל בחינה, אבל באינטרנט, אם אף אחד לא מעיין ומשתף הלאה, האם זה באמת כל מה שזה מתיימר להיות?
במאמרים הבאים אתייחס לכלים הייחודיים האלו, וכיצד הם משפיעים על פרסום קומיקס ברשת. כמו כן, אתן דוגמאות לוובקומיקס שאני מחשיב כגאוניים, וגם כאלו שלא.
יום שבת, 4 ביוני 2011
ואלס עם באשיר - ביקורת קומיקס
את הסרט ואלס עם באשיר ראיתי בקולנוע כשיצא ב-2008, והוא היה מדהים. כל הפרסים שנתנו לו - הגיעו לו. כל הפרסים שלא נתנו - היו צריכים לתת.
זה סרט שהקהל מחא כפיים למסך אחרי הקרדיטים כאילו היו שם אנשים.
כשנה אחרי הסרט יצא הקומיקס. סרט עם אנימציה כזאת יכול להיתרגם טוב לקומיקס - בזמן שצפיתי בו, הרגשתי קומפוזיציות עמודים אופציונאליות, מעברי פאנלים, וכד'.
כשהקומיקס יצא לראשונה עיינתי בו בחנות הספרים, ומעט התאכזבתי. הוא היה דק, והיה נראה כאילו העתיקו פריימים מהסרט ישר לקומיקס עם מעט עריכה. (כמו בקומיקס גרוע של מלחמת הכוכבים שאשכרה לקח צילומי מסך מהסרטים והוסיף להם בלונים, לדוגמה.)
לא קניתי. גם היה יקר מידי - 90 שקל על משהו שכנראה אסיים תוך שעה.
בפסטיבל הקומיקס של קיץ 2009, בהרצאה עם ארי פולמן ודו פולנסקי, היוצרים, שמעתי שהפאנלים של הקומיקס צוירו מחדש בהשראה מהסרט. הרשים אותי ההשקעה בציור מחדש של כל כך הרבה אלמנטים מסובכים, ועדיין ששמרו על התחושה של הסרט.
לפני כחודשיים עברתי בדוכן של ספרים מעט פגומים שלא נמכרו. אתם יודעים, אלו שמוכרים 3 ספרים ב-50 שקל כי החברות הגדולות רוצות לפנות את המחסנים שלהם. אני לא יודע אם הופתעתי לראות שם כמות דיי רבה של ואלס עם באשיר. מצד אחד היה חבל לי על תעשיית הקומיקס וליוצרים, אבל מצד שני כל מה שחשבתי על הקומיקס עדיין עמד על תילו. בכל מקרה, החלטתי לקנות אחד ב-20 שקל. חוץ מכריכה טיפה מחוספסת וסימון בספריי אדום על הצד, הספר היה במצב מעולה.
לפני כשבועיים סוף סוף הגיע תורו להקרא. והנה אני ניגש אליו אחרי שלא ראיתי את הסרט כבר כמה שנים ובראש פתוח, והנה הביקורת שלי:
הוא בסדר. ו... זהו. בערך. העלילה ברורה, למרות כמות הפלאשבקים והסיפורים האישיים. האמת אני אפילו מודה שכשראיתי את הסרט בפעם הראשונה, לא הבנתי בדיוק מה ראיתי בגלל כל הפלאשבקים - בקומיקס זה באמת מאד מסודר ומדוייק מהבחינה הזאת. האומנות מעולה, כמובן, והצבעוניות השונה של כל מקום מכניסה אותך למלחמה בצורה טובה
מצד שני, הכתיבה דלה. מאד דלה אפילו. כמעט אין פאנלים עם יותר מבועת דיבור אחד. ברוב הפאנלים בועות הנראטיב (אלו שהמספר לא נמצא בפריים, ומתאר משהו שהוא זוכר) אין יותר ממשפט אחד. המון פאנלים שקטים ללא שום סיבה. הסיפורים האישיים מעניינים, אבל לא נותנים להם מקום להשאיר אימפאקט. אני לא אוהב להשוות לסרט, כי אני רוצה שביקורת תעמוד בעזרת עצמה, אבל נראה שיוצרים חשבו על קולנוע בזמן שיצרו את הקומיקס. בסרט תראה מועדון עם אנשים רוקדים במשך 10 שניות. כל שניה תשים לב למשהו אחר: לבחורה שרוקדת, לאנשים על הבר, למוזיקה, לתנועות, ואז המצלמה תעשה זום על הדמות היחידה בבר שאתה אמור להתחבר אליה. בקומיקס זה לא עובד. רואים פאנל עם מועדון, ואז כמה פאנלים שמתקרבים לדמות המרכזית בסצינה. איפה המוזיקה? איפה התנועות? איפה לתת לי להרגיש את המועדון? וזה לא המקרה היחיד.
בסרט הראו שטויות שנעשו במלחמה, וזה היה מצחיק וזוועתי בו זמנית וזה עבד. מוזיקת רוק עם מטוסים מפציצים. כאן רק את המטוסים עם טיפה טקסט. אין אווירה בכלל. לא הזדעזעתי. המוזיקה בסרט מעולה ומשרתת את האווירתיות בצורה נפלאה. בקומיקס מוחלפת המוזיקה בשקט. אני בתור קורא, לא יכול לדמיין באופן ספציפי את מה שהכותב יצראה שאדמיין, בלי איזה פוש.
את ואלס עם באשיר סיימתי בשעה. כמו שחשבתי. הוא היה צריך להיות פי שתיים יותר עבה, יותר עשיר, יותר אימפאקט. על אומנות בלבד לא תולים קומיקס.
אוגדן קומיקס אמריקאי סטנדרטי הוא באותו עובי מבחינת כמות עמודים, ועדיין לוקח לי יומיים-שלוש לסיים אותו. פשוט כי הוא נכתב עם המילה *קומיקס* בראש.
בקיצור: אם אתם נתקלים בספר ביד שניה או בהנחה משמעותית - תקנו. אני ממליץ. האומנות יפה והמעט שכתוב, כתוב טוב. רק על תפתחו ציפיות גדולות.הסרט יותר טוב.
יום שישי, 3 ביוני 2011
יום רביעי, 1 ביוני 2011
ממלכת תל אביב
מוקדש באהבה לכל מי שגר בתחומי המפה.
איזה עוד מקומות ושינויים הייתם רוצים לראות בגירסה הבאה של מפת הממלכה?
איזה עוד מקומות ושינויים הייתם רוצים לראות בגירסה הבאה של מפת הממלכה?
בעתיד יהיה ניתן לרכוש חולצות והדפסים של ממלכת תל אביב, לאחר שתצא גרסה מעודכנת.
הירשם ל-
רשומות (Atom)