גאונות בקומיקס - חלק... 0?!

תודה קודם כל לכל מי שקרא את ההקדמה והעיר הערות.
אני עדיין מארגן את המחשבות שלי בנושא. הבעיה היא, שככל שאני חושב על זה, ככה אני מגלה דברים חדשים שלא חשבתי עליהם קודם. הופסט הבא אמור להיות על הכלים שעומדים ליוצרי קומיקס ברשת, אבל כל פעם אני מוצא עוד ועוד דברים להגיד בנושא, ואני רואה איך זה יהפוך לסדרת מאמרים משל עצמה. אני אנסה השבוע להעלות את הכל לכתב, אבל ביחד עם ההגשה האחרונה של המכללה ביום חמישי, אני לא בטוח איך אני רואה את זה קורה. כמו שניתן לראות, במשך כשבוע, הדבר היחיד שמצאתי זמן לכתוב זו ביקורת קצרה. בקרוב אחזור לפרסם בקצב מהיר יותר.


רגע אחד... אני חייב לבדוק... כן! לא טעיתי! זה הפוסט ההתנצלותי הראשון על חוסר תוכן! הידד. עוד אייטם לסמן שעשיתי ברשימת ה"דברים שצריך לעשות כשכותבים בלוג גרוע עם אפס תגובות". D:

Igor: Fixed by Frankensteins - ביקורת קומיקס

Chris Reilly & Chris Grine, SLG Publishing.

איגור. איך להתחיל ביקורת על קומיקס כל כך קצר (72 עמודים) שניתן לסיים אותו בפחות מחצי שעה, אבל עדיין יותר מרתק, מוזר ומפתיע מהרבה דברים אחרים שיותר גדולים ממנו?
אולי מההתחלה.

לפני כמה שבועות אני מקבל שיחת טלפון מקומיקאזה. הספר שהזמנתי הגיע. הידד! לאחר מספר ימים אני מגיע, ובא לרכוש את הספר. אך רגע! אם כבר, אולי אז גם אקנה את הספרים הבאים בסדרות שאחריהן אני עוקב? אוקי. הו! והנה הספר ההוא שהיה קיים רק בגירסה יקרה עם כריכה קשה, ועכשיו הוציאו אותו בכריכה רכה וזולה יותר. האם עיני מטעות אותי? זה הספר ההוא שאזל מהמדפים לפני שנה וכעת הוא בהדפסה שניה! הידד!
מפה לשם, אני חוזר לקופה עם עם חמישה ספרים במקום במקום אחד. כולם עבים, עמוקים ולא ממש זולים. אני מתקרב על מנת לשלם, אבל... רק רגע אחד.
אני מחליט לעבור על מדפי הספרים המשומשים. אולי אמצא איזו מציאה. בוא נראה... חוברת של סיפור באמצעו. אוגדן על גברים שריריים עם חרבות מגואלות. סיפור על נערה אובדנית. חמישה ספרים זהים על גיבורות בעלות לבוש מינימאלי... רגע. מה זה? איגור? זה מעניין. מוכר! כמה עבור הדבר החמוד הזה? רק עשרים שקלים? תוסיף לערימה.
הרגשתי שאני מרחם על הספר. כל כך קטן ודק מול כל הספרים בעלי הגודל הסטנדרטי של קומיקס "מיינסטרים" שמסביבו. על הכריכה מתנוססת דמות חלשה, חולנית ומפוחדת שנאלצה לחלוק יחדיו את המדף עם דמויות חזקות, בטוחות ולוחמניות. אימצתי אותו לחיכי בלי לחשוב הרבה או לעיין יותר מידי בתוכן.

עד שהיום החלטתי לקרוא אותו.

 

על מה זה Igor: Fixed by Frankensteins? האמת? אין לי מושג. כלומר, יש לי מושג מהבחינה שאני יכול לתאר את העלילה והדמויות, אבל קשה לי להגדיר את העולם שהכל מתרחש בו. יש שם צפלינים, מפלצות, אלים יווניים, אסטרונאוטים, זומבים... נראה שהעולם בנוי מסטראוטיפים שמקורם בסרטים גרועים. כשהדמות הראשית (שעל פי העטיפה האחורית לא קוראים איגור, אלה Hunchback, כלומר "גיבן") מופיעה לראשונה היא יוצאת לדוג. תוך עמוד אחד היא תופסת דג מפלצתי שמעיף אותה לספינת אוויר, שם דיילת גברית מוזגת לו שמפניה. תוך מספר שניות טרוריסט סקוטי דורש מדמות ג'יימס-בונדית לשחרר את סקוטלנד, והנ"ל מסרב בקרירות אנגלית. יש פיצוץ והגיבן עף מהספינה.

ואז מתחילה העלילה.

וחוץ מהדמות הראשית, שום דבר שהוצג עד עכשיו לא יחזור שוב.

הקצב פה הוא מהיר. דברים אקראיים קורים בין עמוד לעמוד, ולוקח לקורא כמה דקות להסתנכרן על העלילה. כמעט שאין טקסט ורוב הדמויות אילמות, או שמדברות מספר מצומצם של משפטים. האומנות היא פשוטה, אך מדוייקת. למרות שאפשר לרוץ על הספר ולסיים אותו תוך 10 דקות, אני ממליץ להתעקב בכל זאת על המבטים של הדמויות ועל הסביבה ולתת לדברים לשקוע.

למרות שהוא קצר, איגור מכיל הרבה - סיפור אהבה, גבורה, אקשן, הומור מטורף וסוריאליסטי, ואפילו קומיקס בתוך קומיקס כפארודיה למדיום בשנות ה-30, וסרט אימה B-Movie. הכל בכמויות מדודות ומרוכזות.

הוא לא הספר הכי מצחיק או הכי מטורף ומוזר שקראתי, אבל הוא זול, כיפי, מהיר ושווה קריאה.

בולשיטיזם אבסטרקטי

לפני כשנה, כחלק מפרוייקט למכללה בנושא פוסטמודרניזם, הדפסתי כשלושים מדבקות בגדלים שונים עם הכתובת "בולשיטיזם אבסטרקטי" באותיות כמעט לא קריאות. חלק מהמדבקות הדבקתי ליד עבודות פוסטמודרניסטיות אחרות של חברי לכיתה (את האינטרפטציה הסמלית אשאיר לכם, הקוראים), בזמן את כל מה שנשאר הדבקתי ברחבי המכללה, במקומות חצי נסתרים. מה זה "חצי נסתרים"? אלו מקומות גלויים לכולם, אבל שאף אחד לא מביט אליהם. אבל ברגע שנודע לך שיש שם משהו, אי אפשר להוריד מהם את העיניים.

מתוך כמות התחלתית לא ידועה של מדבקות, לאחר שנה נותרו שש מהן במקומן. עד לאחרונה חשבתי שנשארו רק שתיים, אבל באורח פלא ככל שהזמן עובר אני מגלה עוד ועוד בכל מיני מקומות ששכחתי מקיומם. מי שמכיר את הפקולטה לעיצוב במכון הטכנולוגי חולון יודע שכל מילימטר שלא מנוצל עבור שולחנות עבודה מוצא את עצמו עד מהרה בתור מקום לפרוייקט פלצני זה או אחר (ושוב, אני משאיר לקוראים החביבים לחשוב בעצמם על המשמעות הנסתרת של קריאות "בולשיט" לעבר עבודות עבודות עיצוב סטודנטיליות).

כאשר אני מביט עליהן היום, אני מוצא שהטקסט עצמו על המדבקות מכוער למדי. לכן חשבתי להוציא גרסה חדשה לציון שנה ומספר חודשים למדבקות המקוריות, ומספר ימים לפני תחילת שנת הלימודים הבאה לעבור במסדרונות המכללה ולהדביק את דעותי מחדש. כבר חשבתי על מספר מקומות חצי נסתרים משגעים בשביל תעלולי!

Sandman vol. 9 - The Kindly Ones - לא ביקורת קומיקס

זה לא ממש ביקורת מלאה, אלה יותר תלונות על אוגדן מאד מסויים בסדרת הסנדמן. מצטער על השגיאות.

במרחק קליק יחיד

הנה כמה אתרים ובלוגים ישראליים הקשורים בקומיקס האהובים עלי, ואותם אני מבקר באופן קבוע. מסודר לפי סדר אקראי.

יומן של דמות קומיקס וסיפורי סבתא - כנראה הקומיקסאי הפעיל הכי מצחיק בישראל כרגע. עם תפוקה של שתי חוברות מוצלחות כל שנה, ואתר חדש, אין שום כוח בעולם הזה שיכול לעצור את קונגלמט הקומיקס העצום של תומיקס. קודם להשתלט על מעריב לנוער עם צמד מדורים משובחים, ולאחר מכן, העולם!

ליצור קומיקס ו-Sex, Comics and Rock 'n' Roll - צמד הבלוגים המתעדכנים תדיר של מולון. חדשות, התפחות אישית, ביקורות ודעות על העולם המופלא שכולו קומיקס.

פורום קומיקס תפוז - אולי לא הפורום הפורה ביותר, אבל בהחלט המעניין ביותר בארץ בנושא קומיקס. חדשות, עידכונים, אנשים שבאים לפרסם את עצמם, וויכוחים ניתן למצוא שם בשפע. בנוסף לא לפסוח על המילון והמאמרים המעולים.

הו לא - קומיקס מרושע, ציני ומבריק מבית היוצר של מתן בלומנבלט. מהסוג שאתה מוצא מצחיק, אבל לא באמת נעים לך לצחוק בקול רם כי אתה לא בטוח איך החברה תראה אותך, אבל אתה בודק כל שבוע בכל זאת מתוך הידיעה שיש עוד רבים כמוך שמתים טיפה מבפנים כל פעם שהם נאלצים לבלוע את גיכוחם.

בלון דיבור ווי בריבוע - הבלוג האישי של אביב אור, מלא באומנות מרהיבה, תהליכי יצירה של עבודות והומור חנוני והסוג המשובך ביותר. כמו כן הארכיון של הוובקומיקס וי בריבוע, אחד מהדברים הכי מצחיקים וגיקיים שנוצרו בשפה העברית והושמו בתוך מסגרות מרובעות.

החיים המסריחים שלי - הקומיקס הגולל את סיפור חייה המצמררים של אורטלה. או המשעממים. או המסריחים. הדעות בנושא עדיין חלוקות, אך עדיין מהווה קריאה מהנה.

הריאליסט - מדור הקומיקס הסמי-ביוגראפי-פילוסופי-דקונסטראקטיבי של תותח העל אסף חנוכה. בא בטעמים של עברית, אנגלית, ואילמת. להדפיס, לגזור, ולשמור, אם יש לכם עודף דיו במדפסת.

יש כנראה עוד מליון ואחת קישורים שהייתי אמור או שחשבתי על לשים. אם שכחתי אני מתנצל מראש, ונשבע בכל היקר לי שבבוא היום אפרסם חלק נוסף של אתרים מעניינים, שכל אחד מהם רק במרחק קליק יחיד.

גאונות בוובקומיקס - הקדמה

ברשת מתפרסת כמות רמה של קומיקס. אני מאמין שקראתי דיי הרבה אך אני לא יכול להגיד שקראתי אפילו חלק קטן מכל מה שקיים. כיום אני עוקב אחרי כמות של בין 20 ל-30 וובקומיקס מסגנונות ופורמטים שונים. במקור, התכוונתי לכתוב בקצרה, מעין ביקורת, על שני וובקומיקס אהובים עלי. אחת מהמילים שבאתי להשתמש לתיאורם היא "גאוני". אז שאלתי את עצמי - באיזו זכות אני יכול לקרוא למשהו גאוני? איך אני מגדיר גאונות? והכי חשוב - האם אחרי שהגדרתי ועניתי על כל השאלות האלו לעצמי, האם הוובקומיקס האהובים עלי עדיין יכולים להחשב לגאוניים?

קומיקס יכול לבוא בהרבה טעמים ופורמטים שונים, ואחרי הפריצה לרשת המגוון רק התרחב. אחד הפורמטים שנשאבו מהעיתונות היומית הוא הסטריפ. אותו פורמט בעל מספר פאנלים מצומצם, חוסר בעלילה רחבה, דמויות קבועות עד כדי אבסורד, או פאנל מתחלף של דמויות חד פעמיות. מטעמים כלכליים שמקורם בהגבלות פרקטיות בהדפסת עיתונים, סטריפים, בצורה הקלאסית שלהם, שומרים על צורה אחידה, ומספר פאנלים קבוע. חלק מיוצרי הסטריפים ההסטוריים השתמשו במגבלות האלו ובמשך השנים שיכללו ועידנו את אומנותם עד רמת גאונות. אבל כעת, כשאין הגבלה על המיקום ומספר הפאנלים, האם הסטריפים באינטרנט מגיעים לאותה רמה של גאונות כמו אחיהם על הנייר?

מגבלות כיתרון. Calvin and Hobbes

פורמט אחר הוא כמובן הוובקומיקס העלילתי - סיפורים רומנטיים, מדע בדיוני, ביוגראפי, וכד'. עלילות שירתקו אתכם, יצמידו אתכם למסך, ישובים על קצה הכיסא, ומצפים בכליון עיניים לחלק הבא שיפורסם לפי לוח הזמנים של הקומיקס. מקורותיו של הקומיקס העלילתי כנראה נעוצים בפרסומים החודשיים או השבועיים שאנחנו מדמיינים כאשר אנחנו חושבים על "חוברת קומיקס". אחד מהשינויים העיקריים בין אותן חוברות לוובקומיקס עלילתי נעוץ בקצב הפרסום. בחוברת היית מקבל בין 20 ל-40 עמודי קומיקס כל חודש או מספר שבועות, בזמן שוובקומיקס מפרסם בדרך כלל עמוד יחיד פעם אחת או מספר פעמים בשבוע. מצד אחד זמן ההמתנה בוובקומיקס עלילתי עד לחלק הבא של העלילה קצר יותר, אבל כל מנה קטנה יותר. האם ההבדל הזה בקצב בפרסום יכול להניב סיפורים גאוניים? ומה עם כלים אחרים שיוצרי וובקומיקס משתמשים בהם כדי ליצור עלילה משובחת?

קשה להפסיק באמצע. Watchmen 

אלו רק שניים מתוך קשת רחבה של פורמטים, אבל אלו הכי הבולטים שבהם ברשת. כמו כן קיימות רמות שונות של שילובים בין פורמטים שונים. וובקומיקס עם עלילה רחבה, אבל ששומר על מספר פאנלים וצורה רחבה, או וובקומיקס ללא שום עלילה, אבל בכל זאת בוחר שלא לשמור על צורה מצומצמת, וכד'. מבחינה מסויימת, גם לשבור את הפורמט המקובל ולגרום לנו למתוח הגדרות ולהמציא חדשות יכול לרמוז על גאוניות מסויימת.

לשבור פורמט מוכר. Jimy Corrigan

אז מה זה בכלל וובקומיקס גאוני? מבחינתי, זה וובקומיקס שמשתמש בכל הכלים שעומדים לרשותו. בתור מדיה (וובקומיקס), שהיא חלק ממדיום (קומיקס), שעליו נאמר רבות שהוא שילוב של מדיומים אחרים (אך אני לא אכנס אל הנושא הזה עכשיו), ובנוסף לכך העובדה שהוא קיים במרחב הווירטואלי, מגוון הכלים הזה הוא רחב. רחב ביותר אפילו. עליו לא רק להשתמש בכולם או ברובם הגדול, עליו גם להיות מוצלח. הן מבחינת עניין, והן מבחינת קהל קוראים. יכול להיות שיצרת יצירת מופת מכל בחינה, אבל באינטרנט, אם אף אחד לא מעיין ומשתף הלאה, האם זה באמת כל מה שזה מתיימר להיות?

במאמרים הבאים אתייחס לכלים הייחודיים האלו, וכיצד הם משפיעים על פרסום קומיקס ברשת. כמו כן, אתן דוגמאות לוובקומיקס שאני מחשיב כגאוניים, וגם כאלו שלא.

ואלס עם באשיר - ביקורת קומיקס

את הסרט ואלס עם באשיר ראיתי בקולנוע כשיצא ב-2008, והוא היה מדהים. כל הפרסים שנתנו לו - הגיעו לו. כל הפרסים שלא נתנו - היו צריכים לתת.

זה סרט שהקהל מחא כפיים למסך אחרי הקרדיטים כאילו היו שם אנשים.

כשנה אחרי הסרט יצא הקומיקס. סרט עם אנימציה כזאת יכול להיתרגם טוב לקומיקס - בזמן שצפיתי בו, הרגשתי קומפוזיציות עמודים אופציונאליות, מעברי פאנלים, וכד'.

כשהקומיקס יצא לראשונה עיינתי בו בחנות הספרים, ומעט התאכזבתי. הוא היה דק, והיה נראה כאילו העתיקו פריימים מהסרט ישר לקומיקס עם מעט עריכה. (כמו בקומיקס גרוע של מלחמת הכוכבים שאשכרה לקח צילומי מסך מהסרטים והוסיף להם בלונים, לדוגמה.)

לא קניתי. גם היה יקר מידי - 90 שקל על משהו שכנראה אסיים תוך שעה.

בפסטיבל הקומיקס של קיץ 2009, בהרצאה עם ארי פולמן ודו פולנסקי, היוצרים, שמעתי שהפאנלים של הקומיקס צוירו מחדש בהשראה מהסרט. הרשים אותי ההשקעה בציור מחדש של כל כך הרבה אלמנטים מסובכים, ועדיין ששמרו על התחושה של הסרט.

לפני כחודשיים עברתי בדוכן של ספרים מעט פגומים שלא נמכרו. אתם יודעים, אלו שמוכרים 3 ספרים ב-50 שקל כי החברות הגדולות רוצות לפנות את המחסנים שלהם. אני לא יודע אם הופתעתי לראות שם כמות דיי רבה של ואלס עם באשיר. מצד אחד היה חבל לי על תעשיית הקומיקס וליוצרים, אבל מצד שני כל מה שחשבתי על הקומיקס עדיין עמד על תילו. בכל מקרה, החלטתי לקנות אחד ב-20 שקל. חוץ מכריכה טיפה מחוספסת וסימון בספריי אדום על הצד, הספר היה במצב מעולה.

לפני כשבועיים סוף סוף הגיע תורו להקרא. והנה אני ניגש אליו אחרי שלא ראיתי את הסרט כבר כמה שנים ובראש פתוח, והנה הביקורת שלי:

הוא בסדר. ו... זהו. בערך. העלילה ברורה, למרות כמות הפלאשבקים והסיפורים האישיים. האמת אני אפילו מודה שכשראיתי את הסרט בפעם הראשונה, לא הבנתי בדיוק מה ראיתי בגלל כל הפלאשבקים - בקומיקס זה באמת מאד מסודר ומדוייק מהבחינה הזאת. האומנות מעולה, כמובן, והצבעוניות השונה של כל מקום מכניסה אותך למלחמה בצורה טובה

מצד שני, הכתיבה דלה. מאד דלה אפילו. כמעט אין פאנלים עם יותר מבועת דיבור אחד. ברוב הפאנלים בועות הנראטיב (אלו שהמספר לא נמצא בפריים, ומתאר משהו שהוא זוכר) אין יותר ממשפט אחד. המון פאנלים שקטים ללא שום סיבה. הסיפורים האישיים מעניינים, אבל לא נותנים להם מקום להשאיר אימפאקט. אני לא אוהב להשוות לסרט, כי אני רוצה שביקורת תעמוד בעזרת עצמה, אבל נראה שיוצרים חשבו על קולנוע בזמן שיצרו את הקומיקס. בסרט תראה מועדון עם אנשים רוקדים במשך 10 שניות. כל שניה תשים לב למשהו אחר: לבחורה שרוקדת, לאנשים על הבר, למוזיקה, לתנועות, ואז המצלמה תעשה זום על הדמות היחידה בבר שאתה אמור להתחבר אליה. בקומיקס זה לא עובד. רואים פאנל עם מועדון, ואז כמה פאנלים שמתקרבים לדמות המרכזית בסצינה. איפה המוזיקה? איפה התנועות? איפה לתת לי להרגיש את המועדון? וזה לא המקרה היחיד.

בסרט הראו שטויות שנעשו במלחמה, וזה היה מצחיק וזוועתי בו זמנית וזה עבד. מוזיקת רוק עם מטוסים מפציצים. כאן רק את המטוסים עם טיפה טקסט. אין אווירה בכלל. לא הזדעזעתי. המוזיקה בסרט מעולה ומשרתת את האווירתיות בצורה נפלאה. בקומיקס מוחלפת המוזיקה בשקט. אני בתור קורא, לא יכול לדמיין באופן ספציפי את מה שהכותב יצראה שאדמיין, בלי איזה פוש.

את ואלס עם באשיר סיימתי בשעה. כמו שחשבתי. הוא היה צריך להיות פי שתיים יותר עבה, יותר עשיר, יותר אימפאקט. על אומנות בלבד לא תולים קומיקס.

אוגדן קומיקס אמריקאי סטנדרטי הוא באותו עובי מבחינת כמות עמודים, ועדיין לוקח לי יומיים-שלוש לסיים אותו. פשוט כי הוא נכתב עם המילה *קומיקס* בראש.

בקיצור: אם אתם נתקלים בספר ביד שניה או בהנחה משמעותית - תקנו. אני ממליץ. האומנות יפה והמעט שכתוב, כתוב טוב. רק על תפתחו ציפיות גדולות.הסרט יותר טוב.

Picklehaube

הרעיון הוא להדפיס חולצה ממה שהוא כנראה משחק המילים הכי גרוע איי פעם. יש קונים?

ממלכת תל אביב

מוקדש באהבה לכל מי שגר בתחומי המפה.
איזה עוד מקומות ושינויים הייתם רוצים לראות בגירסה הבאה של מפת הממלכה?

בעתיד יהיה ניתן לרכוש חולצות והדפסים של ממלכת תל אביב, לאחר שתצא גרסה מעודכנת.

The Marquis: Inferno‬ - ביקורת קומיקס

המרקיז, מאת גיא דייויס (Guy Davis) בהוצאת Dark Horse, הוא אוגדן קומיקס הכולל בתוכו סיפור ארוך בעל מספר פרקים המציג לנו לראשונה את דמות המרקיז, ועוד שני סיפורים קצרים יותר על המשך מעלליו של הדמות. האוגדן יצא ב-2003, והוא יהיה הראשון מבין 4 או 5 אוגדנים. בימים אלו דייויס עובד על השני.

כשאני קונה קומיקס, אני בדרך כלל בא לקנות את הכרך הבא בסדרות הקבועות שלי, ועוד איזה משהו חדש. תמיד לגוון. הפעם ההיא לא באתי לקומיקאזה עם ידיעה מה אני רוצה, אז שאלתי להמלצת המוכר. הוא המליץ לי על המרקיז, שלא הכרתי קודם. לא היה לי מושג על מה זה, וההסבר היה קצר ונטול ספויילרים. מנסיון קודם, סמכתי על המוכר, אז רכשתי. אני יכול להגיד בשמחה שלא התאכזבתי!

המרקיז הוא שילוב של אימה/חקירה/מותחן-פסיכולוגי/פסודו-היסטורי. נשמע מבלבל, אבל הנה ההסבר (בלי ספויילרים) - הדמות הראשית היא וול דה גול. חייל לשעבר במסעות הצלב, אינקוויזיטור לשעבר, ו... משהו לא ממש מוגדר בהווה. רוב העלילה מסופרת דרך קריינות שלו. הוא חי בעיר וניסל, מין סוג של עיר צרפתית מהמאה ה-16 שהכנסיה מטילה על תושביה אימה ופחד מהשדים והגיהנום מצד אחד. אך מצד שני לתושבים יש אפשרות ללכת באופן חופשי להיכל מסוגר בו הם יכולים לפרוש את החטאים שלהם - משמע לעשות בכל מעשה נלוז ושפל שבא להם. העיר היא פרי דמיונו של דייויס, והדת השולטת היא מין סוג של נצרות שלא קיים בעולם שלנו (בגלל זה הפסודו-).
יום אחד מתחילות לצוץ הגופות. חלקן מחוררות בכדורים ומשוספות, חלקן נמחצו למוות... מיתות משונות. למשרד האינקוויזיטור ולמשמר העיר יש תיאוריות שונות לגבי מה קרה. לא אספר לכם מעבר.

המרקיז מצוייר מעולה. שחור-לבן עם משטחים מנוקדים בצפיפות בשביל אפורים. הקווים לא מושלמים בכוונה, אבל עדיין מלאי פרטים כך שניתן להנות מהעיר העשירה שדייויס המציא. שום בניין שם לא קיים במציאות, אבל עד שלא בדקתי שהעיר הזאת לא היתה קיימת, הייתי בטוח שכן. כל חלק נראה ומתוכנן בקפידה. השימוש בשחורים ובאפורים בדמות המרקיז מעולה. כל הדמויות מזוהות בקלות, והטקטס, למרות שנכתב בכתב יד טיפה צפוף, ברור וקריא.
כל דמות מקבלת את המקום והבמה שלה להתפתח, ומביאה יחד איתה חלק מהעולם. לכל אחת יש מניעים, היסטוריה, רצונות, התלבטויות... כשקראתי הרגשתי קשר עמוק עם דמויות מסויימות והבעתי עיניין אישי בהן ובהצלחה שלהן. הקאסט הוא גם לא הקאסט הרגיל של קומיקס שחלקו הגדול כולל סצינות אקשן - אין צעירים שריריים בחליפות צמודות. אין נשים יפות תואר במידה שלא תאמן. כולם מבוגרים שאני לא אגזים אם אכתוב שהן כנראה בגילאי 50+.
השדים והשטנים בנויים בצורה מקורית, והזכירו לי במידה מסויימת יותר מפלצות בסגנון משחקי מחשב כמו Dead Space - הרבה זרועות, גוף שומני מגעיל, מליון שיניים... בכלל לא קרוב לכנפי עטלף וזנב עם קלשון.
העלילה עצמה של הסיפור הארוך (שהיא בת'כלס סיפור origin) פשוט מעולה. עד חלק ממש מתקדם עדיין שאלתי את עצמי אם מה שאני קורא באמת קורה, או אם הכל זה דמיוני. לא יכלתי להוריד את הספר מהידיים בקטעים מסויימים וכמעט פיספתי את התחנה לרדת מהאוטובוס. קשה לי לדבר על העלילה בלי ספויילרים, אבל ניתן בקלות לראות במרקיז מוטיבים ספרותיים עמוקים. אני מאמין שאני יכול לדבר הרבה על מוטיביי המסיכה, האמונה, נצרות, אובז'קטיביזם ואמפיריזם, פסיכוזה ועוד שלל דברים שהספר מעלה. היו לי כמה התאכזבויות קטנות בקשר לניצול של העלילה בנוגע לקידום הסיפור הכללי, אבל אני לא אעלה אותן כאן.
העימוד של הפאנלים מעולה - תמיד ניתן דגש על מה שצריך. קיימת חוקיות בסידור הפאנלים, והחוקיות הזאת גם תמיד יודעת איפה להשבר בשביל העלילה. השימוש במדיום מרהיב ומפתיע, אבל אני לא ארחיב על כך כדי לא להרוס.

אם יש דבר אחד שעיצבן אותי בספר עד לרמה של גיחוך, זה סגנון הכתיבה. תקופה כזאת עשירה של שפה כמו הרנסנס (תחשבו על שייקספיר) קוראת לשימוש במליון מילים נרדפות, משלב גבוה וכד'. מכירים את הסיפור שד"ר סוס התערב עם מישהו שיוכל לכתוב ספר ילדים בפחות מ-50 מילים, ומזה יצא Green Eggs And Ham? אז אני יכול לדמיין את גיא דייויס מתערב עם מישהו שיוכל לכתוב קומיקס ממש מעולה ומותח בפחות מ-500 מילים. יכול להיות שתגיעו למצב שלא תוכלו יותר לקרוא מילים מסויימות כמו Sin, devil, hell, pious, ministry... אם איי פעם יכתבו פארודיה על המרקיז, בטוח יצחקו על זה.

הספר מעוצב יפה עם עמודים שחורים מלאים המפרידים כל פרק ופרק ונותנים פאוזה מעולה. אני לא זוכר כמה הוא עלה, אבל מה שמקבלים עבור המחיר הצדיק כל שקל - סיפור אחד מאוד ארוך ומספק, שני סיפורים יותר קצרים שמראים צדדים שונים של הדמויות, ובסוף חלק דיי ארוך על "מאחורי הקלעים" עם סקיצות, עמודים שהוחלפו, האבולוציה של עיצוב הדמויות, ועוד כמה עמודים שלמים של קומיקס שהיווה את ההקדמה המקורית של החוברת הראשונה. בקיצור, אתם מחזיקים בידיים שלכם באוגדן אחד כל מה שיצא איי פעם עם דמות המרקיז.

בקיצור - מומלץ בחום לכולם. למי שאוהב מתח, אקשן, פסיכולוגי, תקופתי וגם מעט אימה. 

בלי תרועת חצוצרות...

הנה בלוג.
הקירות עוד לא צבועים, ועוד אין ממש שלט בכניסה, אבל יש כתובת. עוד מעט יהיו גם רהיטים.

גַנְזַךְ [ש"ע; ז'] 1. ארכיון, מקום אכסונים של מסמכים ושל תעודות; 2. אוצר.

אז מי שמכיר אותי, מכיר אותי. מי שלא... יכיר.
תהנו.