יום חמישי, 28 ביולי 2011

צמד עדכונים

בימים האחרונים  נעשו עידכונים קטנים לשתי רשומות:

במרחק קליק יחיד - כתובת האתר של סיפורי סבתא השתנה, וכעת היא http://tomix-comics.com/. אני ממליץ לכולם לתקן זאת ברשימת האתרים המועדפים שלכם, ואם סיפורי סבתא עוד לא נמצא שם, אז הגיע הזמן שיהיה!

"קשת כפולה" מאת פאול וסקז בראי "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" מאת ולטר בנימין - כמתואר, המאמר נכתב בתור עבודה לקורס אסטטיקה במכללה, ועליו התבסס כל הציון. אני שמח לדווח כי קיבלתי (סוף סוף, מספר ימים אחרי המועד האחרון בו המרצה היה אמור לחלק את הציונים, אם יורשה לי להגיד) 94 בקורס. הפתעה נעימה לכל הדעות.

בנוסף לכך, הגיעו אל אוזני ידיעות שאולי ישנה בעיה עם מערכת התגובות. משפטים רהוטים ומלאי תוכן נשלחים, אך לא מגיעים ליעדם בתחתית הרשומה. אם נתקלתם בדבר שכזה, בבקשה, אל תהססו לשלוח לי פרטים על הבעיה לכתובת הדואר האלקטרוני שלי: elad.lerner@gmail.com. תודה רבה.

יום שני, 25 ביולי 2011

"מעבר-לעולם-שונה"

הקדמה מעולה מהם היתרונות של וובקומיקס מול קומיקס מודפס, מפיו של פיל פוגליו, אחד מהיוצרים של, בין השאר, Girl Genius

Comic-Con 2011: Phil Foglio of 'Girl Genius' on Web comics (San Diego Source): "July 21, 2011 -- Phil Foglio, co-creator of "Girl Genius," talks about converting the comic book to the Web."

לאחרונה, בהמלצת הפוסט הזה בבלוג של תומי, חזרתי לקרוא וובקומיקס אחד שעזבתי, Tune, והתחלתי לקרוא אחד חדש, Blank It.


ההסבר של תומי בבלוג שלו על כל קומיקס דיי מספק, ואני לא ארחיב עליהם כאן, אבל הנה משהו מעט יותר אישי.
רק עכשיו שמתי לב לזה, אבל יש לי כנראה חיבה גדולה לקומיקס שעוסקים בדמויות שנלקחו מעולם אחד, והושמו בעולם אחר.


Blank It - שני בחורים רגילים התעוררו בעולם סוריאליסטי.
Tune - אומן אחד מתעורר בגן חיות אינטרגלקטי.
MSPA - ארבעה ילדים נכנסים לעולם של משחק אדיר מימדים.
Erfworld - גיימר מועבר לעולם משחק עם חוקים משלו.
ועוד...

בדרך כלל אני מנסה לקרוא מבחר מגוון של סגנונות וז'אנרים, ובאמת, אם אציץ ברשימת הקריאה היומית שלי, יהיה ניתן למצוא שם הכל, החל מסטריפים יומיים לאופרות חלל. למרות זאת, מכל הוובקומיקס שתומי הציע לקרוא, העין שלי נמשכה דווקה לשניים הספציפיים האלו. למען הסדר הטוב, אני חייב לציין שאני קורא מהרשימה גם את Johnny Wonder, והתחלתי לנבור בארכיון של Girls With Slingshots (שלא מהרשימה, אבל תומי תמיד ממליץ לי באופן אישי...), אבל כרגע אני יותר נהנה מסיפור על אנשים רגילים (יותר או פחות) שמוצאים את עצמם בעולם לא רגיל (יותר או הרבה יותר).


אני לא קורא קומיקס גיבורי על, בעיקר בגלל בעיות אישיות של רצון לעולם הגיוני במידה מסויימת, נראטיב עם התחלה אמצע וסוף, ודמויות שיהיה אכפת לי שהן מתות. אני לא אכנס לזה עכשיו כי אני יודע כמה תגובות זה יגרור, מה שיסיט אותנו מהמטרה של פוסט הבלוג הזה. הרבה קוראי קומיקס מספרים שהגיבורים זה הדרך שלהם לאסקפיזם, מה שקשה לקבל בקומיקס אוטוביוגראפי, סטריפ יומי, או אפילו קומיקס על גיימרים או מוכרים בחנות צעצועים.
אז אולי הז'אנר של "מעבר-לעולם-שונה" (מחוסר כל מונח אחר) הוא סוג האסקפיזם שלי - אני רואה בני אנוש כמוני, שהיו צריכים, עד עכשיו, להתמודד מול בעיות החיים הרגילות, ומעכשיו צריכים לשנות את הפאזה המנטלית שלהם ולמצוא פתרונות מקוריים למצבים חדשים.


ההבנה הזאת לגבי הטעם שלי היא דיי חדשה. לדעתי עליי לבחון אותה לעומק. עידכונים בהמשך.


יום שבת, 23 ביולי 2011

The League of Extraordinary Gentlemen, Vol. 1 - ביקורת קומיקס

לבקר קומיקס של אלן מור, זה כמו לנתח מחזה של שייקספיר. עשו זאת לפניך כבר עשרות פעמים, בצורות ובדרכים שונות וססגוניות, והסיכוי שיהיה לך משהו חדש להגיד על היצירה דיי נמוך. למרות זאת, אני מוצא לנכון להביע את דעותי על אוגדן הנפלא שאני אוחז ברגעים אלו.
אלן מור הוא גאון. אין על זה וויכוח. (למי שלא שמע את השם מעולם) הוא נודע בעיקר בתור הכותב של Watchmen, V For Vendetta, ועוד כותרי קומיקס שלא עשו מהם סרט בינוני. לאחר שהסתכסך עם חברת הקומיקס DC בנוגע לזכויות יוצרים, כסף וכתיבה, הוא נשבע שלעולם לא יעבוד אצלם שוב. זאת, בקצרה, הסיבה שמור הבריטי הקים את ההוצאה America's Best Comics (אשאיר לקורא את המטלה למצוא את ההקשר בין דעותיו על הראוותנות והאנוכיות האמריקאית בה נתקל, לבין שם החברה, ולהשתעשע).


הקומיקס הראשון בהוצאת הקומיקס האמריקאי הטוב ביותר הוא על חבורה של סוכנים מיוחדים שנתאגדה תחת חסות השירות החשאי הבריטי, ומשימותיהם השונות בשנת 1898. הצוות מורכב כולו מדמויות ספרותיות מתוך מדף הספרים האנגלי של אמצע המאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20. הסוכנים המהוללים הם מינה מוריי (אישתו של דרקולה), אלן קווטרמיין (הרפתקאן באפריקה מסדרת ספרים מהוללת), קפטן נימו (מתוך 20,000 מייל מתחת לים), ד"ר הנרי ג'קל ואדוואר הייד (המדען בעל המזג ההפכפך), והוולי גריפין (הרואה שאינו נראה).
בנוסף לכך, העלילה כוללת דמויות אחרות מספרי מדע בדיוני, פשע, הרפתקאות ואף פורנו ספרותי, ועוד. מה שבעצם אלן מור מנסה לעשות, זה לרקום ביחד את כל המעשיות התקופתיות ביחד לכרונולוגיה אחת של עולם פנטסטי-סטימפאנקי-אנרכוניסטי. מה היה קורה אם ג'יימס בונד היה פוגש את שרלוק הולמס? איך הנוסע בזמן של ה. ג. וולס קשור למיתוס של קת'ולו? לפי הבנתי, זאת לא הפעם הראשונה שיותר מודרני מנסה לשלב את כל היצירות הספרותיות ביחד, מור עושה זאת בצורה היחודית והמעניינת שלו.

בחזרה לעלילה, בחציו הראשון של הספר על גברת מוריי וקפטן נימו מוטלת המשימה למצוא אנשים מוזרים בעלי יכולות פלאיות. לאחר שנמצאו כל שאר הג'נטלמנים המדהימים, מוטלת עליהם משימה סודית בלב ליבה של השכונה הסינית בלונדון. העלילה עצמה, דווקה לא הכי מותחת. זה לא סוד שהספרים בתקופה ההיא לרוב נגמרו כשהתעלומה נפתרת, הרשע מפסיד, והטובים מנצחים. לא שאני מגלה משהו לגבי הסוף של האוגדן, אבל אפשר בברור לראות שמור עשה את שיעורי הבית שלו בכל הנוגע למחקר מקדים.

למרות שהיא מעולה, לא בשביל העלילה שווה לפתוח את הספר. לא ולא! בשביל כל מה שמסביב לה! עד כן נמנעתי מלהזכיר את האומנות.
קווין או'ניל עושה כאן עבודה נהדרת. לא נראה לי שהיה ניתן לבחור אומן עם סגנון מתאים יותר בשביל ספר מהסוג הזה. כשהעלילה קוראת לרקעים של ערים מוזנחות, מיכשורים עדינים, כמויות אדירות של דמויות, כלי רכב בדיוניים ושאר דברים שלא נראו מעולם, אתה רוצה שהאומנות תראה כל ארובה, כל ידית, כל מחוג, כל פועל וכל גלגל. אלן מור בנה פה עולם שלם שדומה, אבל מספיק שונה מהעולם שלנו, כדי שנרצה לחקור את כולו לראות איך הוא עובד. לקח לי המון זמן לעבור על כל פרק, יחסית, בגלל העמודים המלאים בפרטים קטנים שכיף למצוא. באיור של נמל לונדוני פתאום אני מוצא ברקע עגורן שמרים פיל מעל אוניה, ואחר שמשנע קרון רכבת! בנוף הפריזאי הצפוף אני מגלה רחובות על רחובות, ובחלונות נמצאות יצאניות, גברים, קרבות... עולם חי ונושם. סיפורים בתוך סיפורים.
מעלה נוספת, וחשובה לא פחות, לזכותו של או'ניל, היא, שבניגוד לאומנים ריאליסטים (שגם מהם ניתן להוציא איורים כה מפורטים), היא שהדמויות שלו כמעט קריקטוריות. אפים ארוכים, גופים שמנים בהגזמה, סטריאוטיפים גזעניים שמתאימים לתקופה (כל הערבים עם חרבות מעוקלות וכל הסינים בחלוקים ושפם דק). כמו שאומרים - אנשים יפים בכיעורם. לכל דמות יש אופי וסיפור לא ידוע מאחוריה. כמו כן, הבעות הפנים על הדמויות מעולות. לאומנים ריאליסטים מידי יש לפעמים את הבעיה להביע רגש באמצעות הפנים. אני רואה את זה לפעמים בסנדמן של ניל גיימן, למשל, כשאני לא הייתי מבין אילולי הטקסט אם מורפיוס שמח או מופתע.
ואם בסנדמן עסקינן, בלא-ביקורת שלי על The Kindly Ones, התלוננתי על העימוד המשעמם של 2x3 פאנלים לעמוד. כמו ב-Watchmen, גם בספרינו הויקטוריאני, אלן מור בחר ללכת עד הגריד הזה. אבל הוא עושה את זה טוב. בזמן שבסנדמן זה הרגיש מונוטוני (בעיקר בגלל האורך של הסיפור), ב-League of Extraordinary Gentlemen העימוד הזה מרגיש סינמטי. מה זאת אומרת? שימוש בפאנלים שההבדל ביניהם זה דלת פתוחה או סגורה, מעקב אחרי דמויות בזמן שהן הולכות, סצינות אקשן, זום אין וזום אאוט, וכד'. אין את בעיית ה"ראשים המדברים" שהתלוננתי עליה בקומיקס השני. כמו כן, היוצרים ידעו בדיוק איפה לשים פאנל בגודל עמוד וכיצד לשבור את הרצף.


בנוסף לקומיקס עם עלילה שלמה עם התחלה אמצע וסוף, בסוף האוגדן יש בונוסים רבים! המרשים מביניהם הוא Allan And The Sundered Veil - סיפור "קצר" בן 22 עמודים (חלקם מאויירים על ידי קווין או'ניל) על אלן קווטרמיין, שמהווה כהקדמה למעלליו בקומיקס עצמו. הכתיבה כאן של אלן מור מאד עשירה, אבל במקרים רבים פשוט מפרכת. הסיבה שבה התעקבתי עם סיום הקריאה היה החלק הזה, שלקח לי יותר זמן מאשר הקומיקס עצמו. העלילה בסיפור הקצר טיפה טפשית וקופצת ממקום למקום רק כדי לקשר חוטים לספרים תקופתיים אחרים, ולכן אני לא ממליץ על הקריאה בו כחובה. רק אם אתם, כמוני, חייבים לקרוא כל מילה מתוך ספר, והידיעה שהשלמתם מאה אחוז מהתוכן גורמת לכם סיפוק אילאי.
לאחר הסיפור הקצר, מפנקים אותנו עם הכריכות של כל הגליונות שהתפרסמו בנפרד, כאשר כל אחד מקורי ויחודי בעצמו. אולי המרשימה ביותר היא הכריכה של הגליון השישי והאחרון, שצויירה בתור קומיקס מתחילת המאה שעברה ובעזרתו אנחנו מקבלים סיכום קצר של העלילה עד כה. רעיון מבריק וייחודי. אני מנסה לדמיין מה הייתי חושב אם הייתי רואה את הכריכה של החוברת הזאת על המדף עם כל שאר החוברות החודשיות המציגות גיבורי על במגוון תנוחות הירואיות.
לאחר הכריכות אנו מקבלים כל מיני "משחקי ילדים" ובדיחות אנכרוניסטיות, כיאה לספר משעשע לילדים ונוער מסוף המאה ה-19. בעצם, למשך כל הספר, השפה העיצובית והטקסטואלית שומרת על המחזה הזה, כאילו נתקלנו במסמך בן יותר ממאה שנים. כולל הקרדיטים (שמעוצבים בתור קול כרוז המזמין אותנו לפריק-שואו ויקטוריאני), והביוגרפיות המזוייפות בגב הספר. קשה שלא להעריך את ההשקעה הזאת.

בקיצור:
אם אתם מחפשים אוגדן לא עבה, אבל עשיר ואינטיליגנטי, שכל מילה וכל משיכת מכחול בו משמעותית, ואינכם פוחדים להתקל בדמויות ישנות בסיטואציות חדשות, אני ממליץ בחום על The League of Extraordinary Gentlemen, Vol. 1. העלילה אולי צפויה, אבל הדרך אליה כל כך מהנה ומעולה, שיבוא לכם עוד.


אחרית דבר:
America's Best Comics, היתה שייכת להוצאה אחרת בשם Wildstorm. וזאתי, ללא ידעת אלן מור, נקנתה על ידי DC ונטמעה בתוכה. אז כיום, America's Best Comics שייכת לחברה שאלן מור נשבע בכל היקר לו שלעולם לא יעבוד בה שוב.
מ-The League of Extraordinary Gentlemen לא עשו בסוף סרט בינוני.
עשו סרט גרוע.


יום חמישי, 21 ביולי 2011

גאונות בוובקומיקס - בוטל לרגע זה.

זה ממש מצער אותי להודיע זאת, אבל נכון לעכשיו, פשוט אין לי את הכלים שחשבתי שיש לי בכדי להעריך מהי גאונות. אני בטוח שחלקכם שמע על הביטוי "ככל שאנחנו לומדים יותר, כך אנחנו יודעים פחות".
יש כל כך הרבה שלא קראתי, מכל כך הרבה סגנונות וג'אנרים, שאני פשוט מרגיש כמו הדיוט כשאני ניגש לבחון באופן השוואתי סוגים שונים של וובקומיקס.

אולי זה יהיה עבודה סמינריונית בעתיד. אולי פשוט אתעד פה, בגנזך, את תהליך הלמידה שלי על הנושא. נשמע מעניין? אולי אני לא אוכל לקבוע מה זה גאונות, אבל המחקר עצמו יכול להיות מרתק.

בחדשות אחרות -
לצערי, מסיבות כאלו ואחרות, לא יצא לי לסיים ספר קומיקס לאחרונה. אני כרגע מסיים את האוגדן הראשון של League of Extraordinary Gentlemen של אלן מור. באופן ספציפי, אני בסיפור הקצר הטקסטואלי שבסופו. במילה אחת, אני יכול לתאר את האוגדן כמעולה. ביקורת יותר מעמיקה תינתן לאחר שאסיים לקרוא אותו מתחילתו ועד סופו.

בקרוב אפרסם עיצובי חולצות חדשות, קומיקס שנעשה כברכת יום הולדת, וציור-מחדש של קומיקס אבוד משנה שעברה.

תודה על הסבלנות.

יום חמישי, 7 ביולי 2011

ילד כתם (Stainboy)

מאת טים ברטון
ילד כתם

המשונה ביותר עד כה
מכל גיבורי-העל,
אין לו שום כח מיוחד
וגם לא רכב חלל.

לעומת סופרמן או בטמן
הוא מין נחנח בעצמו,
אך בשבילי הוא מיוחד,
וילד-כתם זהו שמו.

הוא לא יכול לכופף גורדי-שחקים,
וגם לא להדביק מטוס ביעף.
הכישרון היחיד שיש לו
הוא להשאיר כתם מטונף.

רק לפעמים הוא מצטער שאין לו
כשורי ריצה או שחיה או טיסה,
ושבגלל יכלתו היחודית
הולך כל כספו למכבסה.
לחצו עבור גרסה גדולה יותר

מתוך מותו העגום של הילד צדף וסיפורים אחרים, הוצאת מעריב - הד ארצי.
כל הזכויות שמורות לטים ברטון.


יום שלישי, 5 ביולי 2011

"קשת כפולה" מאת פאול וסקז בראי "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" מאת ולטר בנימין

בזמן הלימודים יצא לי לחקור המון נושאים מעניינים שלעולם לא חשבתי שאצתרך ללמוד. כדי לעצב משהו טוב, לדעתי, צריך להכיר את הסגנון, את מושא העיצוב, את האנשים שמאחוריו על בוריים. יצא לי לקרוא המון על ההסטוריה של ג'ון קריספלוסי, על נשים באדיבילדריות, על הסמל של העיר ראשון לציון, ועל מה לא.
העבודה שאני הולך להציג לפניכם, כללה מחקר שביצעתי לא למטרת עיצוב מוצר כלשהו, אלה בשביל ניתוח אסטטי, על פי הפילוסופיה של ולטר בנימין, ובאופן ספציפי - שיעתוק טכני.
אני גאה להציג בפניכם - עבודה למוסד אקדמי בישראל על אחד הממים הכי טיפשיים שרצו ברשת בשנים האחרונות. בבקשה.
בחודש ינואר של שנת 2010 יצא פאול וסקז (Paul Vasquez), הידוע בכינויו "יוסמיטיבר", ממפתן ביקתתו שבהרים וראה תופעת טבע לא כל כך נדירה, אך מרשימה ביופיה – קשת כפולה. לפתע הרגיש הארה רוחנית, ושכוחות הטבע והיקום קוראים לו להפיץ את המראה הנפלא הזה עם שאר העולם. במהירות הוא שלף את מצלמתו הדיגיטלית וצילם את הקשת הכפולה. בזמן הצילום, לא יכל וסקז שלא לשפוך את רגשותיו העזים לנוכך איתני הטבע1.
בסרטון, שאורכו 3 דקות ו-30 שניות, אנו שומעים את וסקז קורא קריאות שמחה וצהלה, מתפעל מצבעי הקשת הכפולה, ובסופו של דבר פורץ בדמעות של אושר. מדובר באירוע מרגש לכל הדעות.
עוד באותו היום הועלה הסרטון לעמוד היו טיוב האישי של פול וסקז בוא הוא מתעד את חייו במאות סרטונים קצרים אחרים. במשך חודשיים תמימים צבר הסרטון רק מאות צפיות, מספר זעום עבור סרטון יו טיוב. כאשר יום אחד איש הבידור ג'ימי קימל שיתף את הסרטון דרך הטוויטר שלו2, אלפי אנשים נכנסו לצפות בו. האלפים הפכו לרבבות, הרבבות למאות אלפים, וכיום, לאחר יותר משנה וחצי שהסרטון באוויר, הוא נצפה יותר מ-28,000,000 פעמים.
הסרטון המקורי של פאול וסקז עבר מספר גלגולים על ידי אנשים שונים. הבולט ביותר מביניהם הוא הרמיקס "שיר קשת כפולה!!" של הקבוצה המוזיקלית שמויוהו (Schmoyoho), שגם היא, כמו יוסמיטיבר, מפרסמת את שיריה באופן אקלוסיבי ביו טיוב3. השיר לקח את קולו של וסקז ועיבד אותו באמצעים אלקטרוניים לקול מוזיקלי. בתוספת מנגינת רקע קליטה ומונטאז' ויזואלי, נוצר סרטון פופולארי כמעט כמו הסרטון המקורי, עם יותר מ-25,000,000 צפיות.
השיר של שמויוהו עבר גם הוא גלגולים שונים. החל מעיבודים מחודשים של זמרים ונגנים אחרים, ועד החלפת המונטאז' בהנפשות דמויות שונות כך שישרו בעצמן את השיר המקורי. כמו כן, רמיקסים אחרים, עריכות, מוצרים נלווים, ציורי מעריצים ועוד החלו לצוץ בכל קצוות האינטרנט. מדובר בהצלחה מוחלטת. בעקבות הפרסום פאול וסקז הופיע בפרסומות, תוכניות אירוח ובסרט4.

המהפכה שהתחוללה בעבר בעיתונות, בה יותר ויותר אנשים הרגישו עצמם כעיתונאים והפיצו שלל כתבי עט במגוון תחומים והפיצו את דעותיהם, מתגמדת כיום לנוכח מהפכת האינטרנט. עוד משחר הרשת, המרחב הוירטואלי היה חופשי. כל עוד היו למשתמש את האמצעים הבסיסיים לצרוך את האינטרנט, הוא גם היה יכול לשנות אותו, ולנכס חלק ממנו אליו. יומני רשת, אתרי נישה וגלריות וירטואליות עיצבו את האינטרנט לצורה שאותה אנו מכירים כיום, ללא אותם שומרי הסף של האומנות ותאגידי ענק המממנים אומנים מפורסמים.
לפני מספר שנים, כתוצאה מההתקדמות הטכנולוגית, ניתן לכל אדם, אשר ברשותו ציוד בסיסי בלבד, להעלות לאינטרנט קטעי וידאו, ולשתף אותם עם אנשים מכל רחבי העולם באופן מידי. כתוצאה מכך, היתשתשו הגבולות בין שחקן תיאטרון, קולנוע, וניצבים המגלמים בעצם את עצמם. מדובר על סרטונים ויראליים, עם עריכה מינימאלית, ללא תפאורה, מיכשור נראה, בדרך כלל הצגת יחיד וללא פולחן האישיות שנוצר מהתערבות המערכת ההוליוודית.
סרטון הקשת הכפולה של וסקז הוא דוגמה מעולה ליכולת הרשת להעלות אדם אנונימי לגמרי לתהילה וירטואלית, תוך זמן קצר, תוך שימוש בכל הטכנולוגיות הקיימות ברשת – כגון רשתות חברתיות, איזוכרים בבלוגים של משפיעי דעת קהל, ראיונות וירטואליים, ועוד.

בחיבורו משנות ה-30, ולטר בנימין מצטט את פול ואלרי: "כמו שניע יד כמעט לא מורגש מביא מרחוק מים, גאז וזרם-חשמל לדירותינו כדי לשרת אותנו, כך יועמדו לרשותנו תמונות או סדרת צלילים, שיופיעו בהינף יד קל, כמעט מתן אות, וגם יעלמו באופן דומה."5 אני מאמין שבתקופתו הוא לא היה מודע לרמה הניבואית של ציטוט זה. בוודאי חשב שמדובר על הקרנת סרטים בצורה ביתית.
כיום המילים האלו נכונות מאי-פעם: הינף היד הקל הוא לחיצה על כפתור העכבר, מתן האות הוא הפרוטוקולים מהם בנוי האינטרנט, וסדרת התמונות והצלילים העומדת לרשותנו במרחק זעום זה היא כמעט אינסופית. לא רק זאת, אלה שגם אותם תמונות וצלילים הם אפילו לא דבר מוחשי כמו פילם או תקליט, אלה מידע טהור שזורם כזרם חשמלי בפסי הרשת. ניתן להגדיל ולהגיד גם שאותו עותק של מידע אפילו לא נשמר בכונן המחשב של הצופה, אלה נפלט על המסך ומתוך הרמקולים, ונעלם כלעומת שבא. נראה שהגענו לרמת השיעתוק המכני המושלם – כזה שמגיע למליוני אנשים באותה צורה ופורמט, ובאופן סימולטני ורב מיקומי.

אם היינו חיים בכל תקופה קודמת בזמן, מעולם לא היינו שומעים החוויה מעוררת החושים שהתרחשה מעל ההרים באזור נידח בארצות הברית. יצירת האומנות המקורית, במקרה שלנו הקשת הכפולה עצמה, היתה שייכת לכאן-ועכשיו של אותו בוקר. ההילה הטבעית שלה, והחד פעמיות של האירוע גרר את פאול וסקז להתחבר אליה רגשית, ובכך לבצע את פולחנו. חלק מפולחן טבע זה הוא צילום ותיעוד. למרות כל הרגש המתפרץ בסרטון, בזמן העלתו לאינטרנט, לא ניתן להגדיר אותו כיצירת אומנות. שהרי, ההילה הטבעית של הקשת הכפולה לא נשמרה בזמן השיעתוק הטכני. בראיונות שונים סיפר וסקז כי הצבעים שראה ממפתן הביקתה היו עזים, ואילו בתיעוד המצולם ניתן לראות קשת אפרפרה רגילה למדי, אם כי כפולה6.

הדרך שבה סרטונים ביו טיוב (ובאינטרנט באופן כללי) נהפכים ליצירה של פולחן הוא על ידי שיתוף. ישנה חשיבות רבה למספר הצפוית, ולכמות ההמלצות החיוביות – ככל שיותר אנשים ישתפו את הסרטון בעזרת רשתות חבריות, בלוגים, סרטונים אחרים וכד', כך המודעות אליו תגדל. מכך הסרטון עצמו מקבל הילה משלו, הנפרדת מההילה המקורית של הקשת הכפולה. יצירת האומנות שאנשים מביאים את עצמם לצפות בה היא לא תופעת הטבע, אלה הז'ואקסטפוזיציה שבין טכניקת הצילום הפשוטה, הקשת כמשהו יפה, אך יותר מהכל, פאול וסקז עצמו. אנחנו, כצופים, מקבלים סוג של הנאה לראות את התפרצות הרגשות המתועדת. אנו צופים בצופה. שיעתוק של משעתק.
וכמו כל יצירת אומנות שנצרכת על ידי תרבות ההמונים בתקופה המודרנית, מתקבל הפולחן. אך בניגוד לתקופות עבר, כאן התגובה הפולחנית היא מידית. אנו עדים לכך דרך הפארודיות, הרמיקסים, ושאר האמצעים שקהילת הרשת הוירטואלית מצאה לנכון להביע בעזרתם, תוך זמן קצר מההתפרצות הפרסומית של הסרטון, את אהבתם ליוסמיטיבר. יצירה, כגון קשת כפולה, העבורת פולחן כזה באינטרנט, נקראת "מִם" (meme). מם הוא יחידת מידע תרבותית המשתכפלת ממאגר מידע אחד לשני, ובכל פעם יכולה לעבור מספר שינויים7. באינטרנט הפיכת יצירה למם היא סוג של ביטוי לאהבת היצירה, שכן המשתמש מעוניין שאנשים אחרים יהנו גם הם, ובדרכים חדשות. ללא הקהל, לא היתה ליצירה כל ערך, וללא היצירה לא היה קהל. השיעתוק והעיבוד מחדש עצמאי יותר מאשר המקור.

לסיום, למרות שעל פניו ניתן לחשוב שסרטון הקשת הכפולה של פאול וסקז הוא שום דבר מעבר לאדם מעט מתלהב ברואו מחזה טבעי, כאשר הוא נלקח בקונטקסט של האינטרנט, נוספים לו נדבחים חדשים ומעניינים. אנחנו חיים בזמנים מעניינים (אם ניקח דווקה את המשמעות החיובית של הביטוי הסיני העתיק), בהם באמת לכל אחד יש לא רק את הזכות וההזדמנות התיאורתית להחשיב את עצמו אומן, אלה גם שרבים וטובים סוף סוף גם מנצלים זכות זאת.
כאשר קוראים את דבריו של ולנטר בנימין כיום, לא ניתן שלא למשוך את ההקבלות הרבות בין הקולנוע (מדיום חדש יחסית בשנות ה-30), לבין האינטרנט וכוכבי יו טיוב (מדיום חדש בשנות ה-2000). בתקופה ההיא בוצעו ניסויים סינמטיים בשטח בזמן שהפילוסופים התדיינו אם התמונות הנעות האלו הן אומנות, ובתקופתינו אנחנו שואלים את אותן השאלות בהקשר של קשתות כפולות.
בענין הקולנוע, ההסטוריה והקהל הכריעו. לדעתי האישית, אין שום סיבה מדוע זו לא תהיה התוצאה גם במקרה שלנו.

הערות:
  1. Yosemitebear Mountain Giant Double Rainbow http://youtu.be/OQSNhk5ICTI
  2. @jimmykimmel http://twitter.com/#!/jimmykimmel/status/17665533038
  3. Songify This: DOUBLE RAINBOW SONG!! (now on iTunes) http://youtu.be/MX0D4oZwCsA
  4. Double Rainbow http://knowyourmeme.com/memes/double-rainbow
  5. בנימין, ולטר, 1996. "יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני", בתוך: מבחר כתבים - כרך ב': הרהורים, תרגם: דוד זינגר, הקיבוץ המאוחד, עמ' 158.
  6. Double Rainbows on YouTube: Exclusive Video Interview with Hungrybear9562 http://www.cbsnews.com/8301-504464_162-20009939-504464.html
  7. מם http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9D

עדכון 26/7/11: קיבלתי על המאמר הזה את הציון 94. מסתבר שהוא יותר טוב ממה שחשבתי!

יום ראשון, 3 ביולי 2011

רוני הארנב מחפש כובעים

אם אני עובד על משהו יפה על חשבון הזמן שאני כותב בבלוג, אז יהיה זה רק הוגן שבסופו של דבר אציג אותו לפני הקוראים.
אז זה קטלוג כובעים. אני לא אוהב לקרוא לספרון הזה קטלוג, כי אם הוא חד כזה, אז הוא מסוג הקטלוגים שלא באמת מראים את הבגדים שהם משווקים, ואין בו מחירים או מספרי דגמים. אם הייתי צריך להגדיר מה זה הספרון הזה, הייתי אומר שהוא כנראה קומיקס, מה שעושה אותו מתאים במיוחד לפרסום בגנזך.

וכעת ללא מילים מיותרות, אני גאה להציג בפניכם את סיפורו הטראגי והמשעשע כאחד של גיבורינו - רוני הארנב!