לבקר קומיקס של אלן מור, זה כמו לנתח מחזה של שייקספיר. עשו זאת לפניך כבר עשרות פעמים, בצורות ובדרכים שונות וססגוניות, והסיכוי שיהיה לך משהו חדש להגיד על היצירה דיי נמוך. למרות זאת, אני מוצא לנכון להביע את דעותי על אוגדן הנפלא שאני אוחז ברגעים אלו.
אלן מור הוא גאון. אין על זה וויכוח. (למי שלא שמע את השם מעולם) הוא נודע בעיקר בתור הכותב של Watchmen, V For Vendetta, ועוד כותרי קומיקס שלא עשו מהם סרט בינוני. לאחר שהסתכסך עם חברת הקומיקס DC בנוגע לזכויות יוצרים, כסף וכתיבה, הוא נשבע שלעולם לא יעבוד אצלם שוב. זאת, בקצרה, הסיבה שמור הבריטי הקים את ההוצאה America's Best Comics (אשאיר לקורא את המטלה למצוא את ההקשר בין דעותיו על הראוותנות והאנוכיות האמריקאית בה נתקל, לבין שם החברה, ולהשתעשע).
הקומיקס הראשון בהוצאת הקומיקס האמריקאי הטוב ביותר הוא על חבורה של סוכנים מיוחדים שנתאגדה תחת חסות השירות החשאי הבריטי, ומשימותיהם השונות בשנת 1898. הצוות מורכב כולו מדמויות ספרותיות מתוך מדף הספרים האנגלי של אמצע המאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20. הסוכנים המהוללים הם מינה מוריי (אישתו של דרקולה), אלן קווטרמיין (הרפתקאן באפריקה מסדרת ספרים מהוללת), קפטן נימו (מתוך 20,000 מייל מתחת לים), ד"ר הנרי ג'קל ואדוואר הייד (המדען בעל המזג ההפכפך), והוולי גריפין (הרואה שאינו נראה).
בנוסף לכך, העלילה כוללת דמויות אחרות מספרי מדע בדיוני, פשע, הרפתקאות ואף פורנו ספרותי, ועוד. מה שבעצם אלן מור מנסה לעשות, זה לרקום ביחד את כל המעשיות התקופתיות ביחד לכרונולוגיה אחת של עולם פנטסטי-סטימפאנקי-אנרכוניסטי. מה היה קורה אם ג'יימס בונד היה פוגש את שרלוק הולמס? איך הנוסע בזמן של ה. ג. וולס קשור למיתוס של קת'ולו? לפי הבנתי, זאת לא הפעם הראשונה שיותר מודרני מנסה לשלב את כל היצירות הספרותיות ביחד, מור עושה זאת בצורה היחודית והמעניינת שלו.
בחזרה לעלילה, בחציו הראשון של הספר על גברת מוריי וקפטן נימו מוטלת המשימה למצוא אנשים מוזרים בעלי יכולות פלאיות. לאחר שנמצאו כל שאר הג'נטלמנים המדהימים, מוטלת עליהם משימה סודית בלב ליבה של השכונה הסינית בלונדון. העלילה עצמה, דווקה לא הכי מותחת. זה לא סוד שהספרים בתקופה ההיא לרוב נגמרו כשהתעלומה נפתרת, הרשע מפסיד, והטובים מנצחים. לא שאני מגלה משהו לגבי הסוף של האוגדן, אבל אפשר בברור לראות שמור עשה את שיעורי הבית שלו בכל הנוגע למחקר מקדים.
למרות שהיא מעולה, לא בשביל העלילה שווה לפתוח את הספר. לא ולא! בשביל כל מה שמסביב לה! עד כן נמנעתי מלהזכיר את האומנות.
קווין או'ניל עושה כאן עבודה נהדרת. לא נראה לי שהיה ניתן לבחור אומן עם סגנון מתאים יותר בשביל ספר מהסוג הזה. כשהעלילה קוראת לרקעים של ערים מוזנחות, מיכשורים עדינים, כמויות אדירות של דמויות, כלי רכב בדיוניים ושאר דברים שלא נראו מעולם, אתה רוצה שהאומנות תראה כל ארובה, כל ידית, כל מחוג, כל פועל וכל גלגל. אלן מור בנה פה עולם שלם שדומה, אבל מספיק שונה מהעולם שלנו, כדי שנרצה לחקור את כולו לראות איך הוא עובד. לקח לי המון זמן לעבור על כל פרק, יחסית, בגלל העמודים המלאים בפרטים קטנים שכיף למצוא. באיור של נמל לונדוני פתאום אני מוצא ברקע עגורן שמרים פיל מעל אוניה, ואחר שמשנע קרון רכבת! בנוף הפריזאי הצפוף אני מגלה רחובות על רחובות, ובחלונות נמצאות יצאניות, גברים, קרבות... עולם חי ונושם. סיפורים בתוך סיפורים.
מעלה נוספת, וחשובה לא פחות, לזכותו של או'ניל, היא, שבניגוד לאומנים ריאליסטים (שגם מהם ניתן להוציא איורים כה מפורטים), היא שהדמויות שלו כמעט קריקטוריות. אפים ארוכים, גופים שמנים בהגזמה, סטריאוטיפים גזעניים שמתאימים לתקופה (כל הערבים עם חרבות מעוקלות וכל הסינים בחלוקים ושפם דק). כמו שאומרים - אנשים יפים בכיעורם. לכל דמות יש אופי וסיפור לא ידוע מאחוריה. כמו כן, הבעות הפנים על הדמויות מעולות. לאומנים ריאליסטים מידי יש לפעמים את הבעיה להביע רגש באמצעות הפנים. אני רואה את זה לפעמים בסנדמן של ניל גיימן, למשל, כשאני לא הייתי מבין אילולי הטקסט אם מורפיוס שמח או מופתע.
ואם בסנדמן עסקינן, בלא-ביקורת שלי על The Kindly Ones, התלוננתי על העימוד המשעמם של 2x3 פאנלים לעמוד. כמו ב-Watchmen, גם בספרינו הויקטוריאני, אלן מור בחר ללכת עד הגריד הזה. אבל הוא עושה את זה טוב. בזמן שבסנדמן זה הרגיש מונוטוני (בעיקר בגלל האורך של הסיפור), ב-League of Extraordinary Gentlemen העימוד הזה מרגיש סינמטי. מה זאת אומרת? שימוש בפאנלים שההבדל ביניהם זה דלת פתוחה או סגורה, מעקב אחרי דמויות בזמן שהן הולכות, סצינות אקשן, זום אין וזום אאוט, וכד'. אין את בעיית ה"ראשים המדברים" שהתלוננתי עליה בקומיקס השני. כמו כן, היוצרים ידעו בדיוק איפה לשים פאנל בגודל עמוד וכיצד לשבור את הרצף.
בנוסף לקומיקס עם עלילה שלמה עם התחלה אמצע וסוף, בסוף האוגדן יש בונוסים רבים! המרשים מביניהם הוא Allan And The Sundered Veil - סיפור "קצר" בן 22 עמודים (חלקם מאויירים על ידי קווין או'ניל) על אלן קווטרמיין, שמהווה כהקדמה למעלליו בקומיקס עצמו. הכתיבה כאן של אלן מור מאד עשירה, אבל במקרים רבים פשוט מפרכת. הסיבה שבה התעקבתי עם סיום הקריאה היה החלק הזה, שלקח לי יותר זמן מאשר הקומיקס עצמו. העלילה בסיפור הקצר טיפה טפשית וקופצת ממקום למקום רק כדי לקשר חוטים לספרים תקופתיים אחרים, ולכן אני לא ממליץ על הקריאה בו כחובה. רק אם אתם, כמוני, חייבים לקרוא כל מילה מתוך ספר, והידיעה שהשלמתם מאה אחוז מהתוכן גורמת לכם סיפוק אילאי.
לאחר הסיפור הקצר, מפנקים אותנו עם הכריכות של כל הגליונות שהתפרסמו בנפרד, כאשר כל אחד מקורי ויחודי בעצמו. אולי המרשימה ביותר היא הכריכה של הגליון השישי והאחרון, שצויירה בתור קומיקס מתחילת המאה שעברה ובעזרתו אנחנו מקבלים סיכום קצר של העלילה עד כה. רעיון מבריק וייחודי. אני מנסה לדמיין מה הייתי חושב אם הייתי רואה את הכריכה של החוברת הזאת על המדף עם כל שאר החוברות החודשיות המציגות גיבורי על במגוון תנוחות הירואיות.
לאחר הכריכות אנו מקבלים כל מיני "משחקי ילדים" ובדיחות אנכרוניסטיות, כיאה לספר משעשע לילדים ונוער מסוף המאה ה-19. בעצם, למשך כל הספר, השפה העיצובית והטקסטואלית שומרת על המחזה הזה, כאילו נתקלנו במסמך בן יותר ממאה שנים. כולל הקרדיטים (שמעוצבים בתור קול כרוז המזמין אותנו לפריק-שואו ויקטוריאני), והביוגרפיות המזוייפות בגב הספר. קשה שלא להעריך את ההשקעה הזאת.
בקיצור:
אם אתם מחפשים אוגדן לא עבה, אבל עשיר ואינטיליגנטי, שכל מילה וכל משיכת מכחול בו משמעותית, ואינכם פוחדים להתקל בדמויות ישנות בסיטואציות חדשות, אני ממליץ בחום על The League of Extraordinary Gentlemen, Vol. 1. העלילה אולי צפויה, אבל הדרך אליה כל כך מהנה ומעולה, שיבוא לכם עוד.
אחרית דבר:
America's Best Comics, היתה שייכת להוצאה אחרת בשם Wildstorm. וזאתי, ללא ידעת אלן מור, נקנתה על ידי DC ונטמעה בתוכה. אז כיום, America's Best Comics שייכת לחברה שאלן מור נשבע בכל היקר לו שלעולם לא יעבוד בה שוב.
מ-The League of Extraordinary Gentlemen לא עשו בסוף סרט בינוני.
עשו סרט גרוע.
אלן מור הוא גאון. אין על זה וויכוח. (למי שלא שמע את השם מעולם) הוא נודע בעיקר בתור הכותב של Watchmen, V For Vendetta, ועוד כותרי קומיקס שלא עשו מהם סרט בינוני. לאחר שהסתכסך עם חברת הקומיקס DC בנוגע לזכויות יוצרים, כסף וכתיבה, הוא נשבע שלעולם לא יעבוד אצלם שוב. זאת, בקצרה, הסיבה שמור הבריטי הקים את ההוצאה America's Best Comics (אשאיר לקורא את המטלה למצוא את ההקשר בין דעותיו על הראוותנות והאנוכיות האמריקאית בה נתקל, לבין שם החברה, ולהשתעשע).
הקומיקס הראשון בהוצאת הקומיקס האמריקאי הטוב ביותר הוא על חבורה של סוכנים מיוחדים שנתאגדה תחת חסות השירות החשאי הבריטי, ומשימותיהם השונות בשנת 1898. הצוות מורכב כולו מדמויות ספרותיות מתוך מדף הספרים האנגלי של אמצע המאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20. הסוכנים המהוללים הם מינה מוריי (אישתו של דרקולה), אלן קווטרמיין (הרפתקאן באפריקה מסדרת ספרים מהוללת), קפטן נימו (מתוך 20,000 מייל מתחת לים), ד"ר הנרי ג'קל ואדוואר הייד (המדען בעל המזג ההפכפך), והוולי גריפין (הרואה שאינו נראה).
בנוסף לכך, העלילה כוללת דמויות אחרות מספרי מדע בדיוני, פשע, הרפתקאות ואף פורנו ספרותי, ועוד. מה שבעצם אלן מור מנסה לעשות, זה לרקום ביחד את כל המעשיות התקופתיות ביחד לכרונולוגיה אחת של עולם פנטסטי-סטימפאנקי-אנרכוניסטי. מה היה קורה אם ג'יימס בונד היה פוגש את שרלוק הולמס? איך הנוסע בזמן של ה. ג. וולס קשור למיתוס של קת'ולו? לפי הבנתי, זאת לא הפעם הראשונה שיותר מודרני מנסה לשלב את כל היצירות הספרותיות ביחד, מור עושה זאת בצורה היחודית והמעניינת שלו.
בחזרה לעלילה, בחציו הראשון של הספר על גברת מוריי וקפטן נימו מוטלת המשימה למצוא אנשים מוזרים בעלי יכולות פלאיות. לאחר שנמצאו כל שאר הג'נטלמנים המדהימים, מוטלת עליהם משימה סודית בלב ליבה של השכונה הסינית בלונדון. העלילה עצמה, דווקה לא הכי מותחת. זה לא סוד שהספרים בתקופה ההיא לרוב נגמרו כשהתעלומה נפתרת, הרשע מפסיד, והטובים מנצחים. לא שאני מגלה משהו לגבי הסוף של האוגדן, אבל אפשר בברור לראות שמור עשה את שיעורי הבית שלו בכל הנוגע למחקר מקדים.
למרות שהיא מעולה, לא בשביל העלילה שווה לפתוח את הספר. לא ולא! בשביל כל מה שמסביב לה! עד כן נמנעתי מלהזכיר את האומנות.
קווין או'ניל עושה כאן עבודה נהדרת. לא נראה לי שהיה ניתן לבחור אומן עם סגנון מתאים יותר בשביל ספר מהסוג הזה. כשהעלילה קוראת לרקעים של ערים מוזנחות, מיכשורים עדינים, כמויות אדירות של דמויות, כלי רכב בדיוניים ושאר דברים שלא נראו מעולם, אתה רוצה שהאומנות תראה כל ארובה, כל ידית, כל מחוג, כל פועל וכל גלגל. אלן מור בנה פה עולם שלם שדומה, אבל מספיק שונה מהעולם שלנו, כדי שנרצה לחקור את כולו לראות איך הוא עובד. לקח לי המון זמן לעבור על כל פרק, יחסית, בגלל העמודים המלאים בפרטים קטנים שכיף למצוא. באיור של נמל לונדוני פתאום אני מוצא ברקע עגורן שמרים פיל מעל אוניה, ואחר שמשנע קרון רכבת! בנוף הפריזאי הצפוף אני מגלה רחובות על רחובות, ובחלונות נמצאות יצאניות, גברים, קרבות... עולם חי ונושם. סיפורים בתוך סיפורים.
מעלה נוספת, וחשובה לא פחות, לזכותו של או'ניל, היא, שבניגוד לאומנים ריאליסטים (שגם מהם ניתן להוציא איורים כה מפורטים), היא שהדמויות שלו כמעט קריקטוריות. אפים ארוכים, גופים שמנים בהגזמה, סטריאוטיפים גזעניים שמתאימים לתקופה (כל הערבים עם חרבות מעוקלות וכל הסינים בחלוקים ושפם דק). כמו שאומרים - אנשים יפים בכיעורם. לכל דמות יש אופי וסיפור לא ידוע מאחוריה. כמו כן, הבעות הפנים על הדמויות מעולות. לאומנים ריאליסטים מידי יש לפעמים את הבעיה להביע רגש באמצעות הפנים. אני רואה את זה לפעמים בסנדמן של ניל גיימן, למשל, כשאני לא הייתי מבין אילולי הטקסט אם מורפיוס שמח או מופתע.
ואם בסנדמן עסקינן, בלא-ביקורת שלי על The Kindly Ones, התלוננתי על העימוד המשעמם של 2x3 פאנלים לעמוד. כמו ב-Watchmen, גם בספרינו הויקטוריאני, אלן מור בחר ללכת עד הגריד הזה. אבל הוא עושה את זה טוב. בזמן שבסנדמן זה הרגיש מונוטוני (בעיקר בגלל האורך של הסיפור), ב-League of Extraordinary Gentlemen העימוד הזה מרגיש סינמטי. מה זאת אומרת? שימוש בפאנלים שההבדל ביניהם זה דלת פתוחה או סגורה, מעקב אחרי דמויות בזמן שהן הולכות, סצינות אקשן, זום אין וזום אאוט, וכד'. אין את בעיית ה"ראשים המדברים" שהתלוננתי עליה בקומיקס השני. כמו כן, היוצרים ידעו בדיוק איפה לשים פאנל בגודל עמוד וכיצד לשבור את הרצף.
בנוסף לקומיקס עם עלילה שלמה עם התחלה אמצע וסוף, בסוף האוגדן יש בונוסים רבים! המרשים מביניהם הוא Allan And The Sundered Veil - סיפור "קצר" בן 22 עמודים (חלקם מאויירים על ידי קווין או'ניל) על אלן קווטרמיין, שמהווה כהקדמה למעלליו בקומיקס עצמו. הכתיבה כאן של אלן מור מאד עשירה, אבל במקרים רבים פשוט מפרכת. הסיבה שבה התעקבתי עם סיום הקריאה היה החלק הזה, שלקח לי יותר זמן מאשר הקומיקס עצמו. העלילה בסיפור הקצר טיפה טפשית וקופצת ממקום למקום רק כדי לקשר חוטים לספרים תקופתיים אחרים, ולכן אני לא ממליץ על הקריאה בו כחובה. רק אם אתם, כמוני, חייבים לקרוא כל מילה מתוך ספר, והידיעה שהשלמתם מאה אחוז מהתוכן גורמת לכם סיפוק אילאי.
לאחר הסיפור הקצר, מפנקים אותנו עם הכריכות של כל הגליונות שהתפרסמו בנפרד, כאשר כל אחד מקורי ויחודי בעצמו. אולי המרשימה ביותר היא הכריכה של הגליון השישי והאחרון, שצויירה בתור קומיקס מתחילת המאה שעברה ובעזרתו אנחנו מקבלים סיכום קצר של העלילה עד כה. רעיון מבריק וייחודי. אני מנסה לדמיין מה הייתי חושב אם הייתי רואה את הכריכה של החוברת הזאת על המדף עם כל שאר החוברות החודשיות המציגות גיבורי על במגוון תנוחות הירואיות.
לאחר הכריכות אנו מקבלים כל מיני "משחקי ילדים" ובדיחות אנכרוניסטיות, כיאה לספר משעשע לילדים ונוער מסוף המאה ה-19. בעצם, למשך כל הספר, השפה העיצובית והטקסטואלית שומרת על המחזה הזה, כאילו נתקלנו במסמך בן יותר ממאה שנים. כולל הקרדיטים (שמעוצבים בתור קול כרוז המזמין אותנו לפריק-שואו ויקטוריאני), והביוגרפיות המזוייפות בגב הספר. קשה שלא להעריך את ההשקעה הזאת.
בקיצור:
אם אתם מחפשים אוגדן לא עבה, אבל עשיר ואינטיליגנטי, שכל מילה וכל משיכת מכחול בו משמעותית, ואינכם פוחדים להתקל בדמויות ישנות בסיטואציות חדשות, אני ממליץ בחום על The League of Extraordinary Gentlemen, Vol. 1. העלילה אולי צפויה, אבל הדרך אליה כל כך מהנה ומעולה, שיבוא לכם עוד.
אחרית דבר:
America's Best Comics, היתה שייכת להוצאה אחרת בשם Wildstorm. וזאתי, ללא ידעת אלן מור, נקנתה על ידי DC ונטמעה בתוכה. אז כיום, America's Best Comics שייכת לחברה שאלן מור נשבע בכל היקר לו שלעולם לא יעבוד בה שוב.
מ-The League of Extraordinary Gentlemen לא עשו בסוף סרט בינוני.
עשו סרט גרוע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה