Mighty Mite * The Ear Mite - ביקורת קומיקס

סילחו לי בזמן שאני מנקה את קורי העכביש ושכבת האבק.

בינתיים, קבלו את מייטי מייט של Tony Millionaire.

בכנס אייקון האחרון ביקרתי רבות בדוכן של קומיקאזה. המוכרים היו נחמדים, והיה אוסף דיי מרשים של ספרים יד שניה למכירה, כיאה לאופי של הדוכנים בכנס. דיפדפתי בארגז הספרים ומצאתי את הספר הזעיר הזה שוכב לו בתחתית. עכשיו, כשאני כותב זעיר, אני מתכוון לכך במלוא מובן המילה - הספר קשה הכריכה הזה גודלו 12 ס"מ על 11 ס"מ. זה הספר הכי קטן על המדף שלי. עכשיו, מי שקרא את הביקורת שלי על איגור, יודע שאני אוהב את המסכנות המימדית הזאת. לשימחתי, שאר הקניה שלי בדוכן היתה כה רבה, והספרונון הזה כל כך נכשל להמכר עד עכשיו, שקיבלתי אותו חינם!

הספר קצר - 18 דפי קומיקס בלבד, כאשר כל עמוד מכיל פאנל אחד ויחיד. כל הפאנלים מצד שמאל של הכפולה מצויירים בשחור לבן ומספרים סיפור אחד, וכל הפאנלים מצד ימין של הכפולה בצבא מלא ומספרים סיפור אחר.
שתי העלילות המקבילות הן הפכים אחת של השניה בעוד כמה מובנים. מצד שמאל אנו מתחילים בכך שאנו רואים רכבת קרקס יורדת מהפסים, ומההריסות מצליח לברוח קוף. מזלו של הקופיף לא שפר עליו, ואפילו אוכל הוא לא מוצא בפחי האשפה. העלילה הימנית מתחילה בסירת צעצוע שילד משיט על המים. עליה קופץ קרציה (התרגום הנכון של mite זה "אקרית", אבל מכיוון שאף אחד לא מכיר את המילה הזאת והייתי צריך לגגל אותה כדי לדעת על קיומה, ולמען נוחות הויז'ואליזציה שלכם, אשתמש במילה יותר שגורה. בנוסף לכך, המילה "קרציה" מעוררת קונוטציות נוספות לגי אופיה של הדמות, שאכן נכונה לסיפורינו.) המנגנת בבנג'ו, ושרה לה שירי עם עליזים.

קשה לבקר קומיקס שכזה מבחינת העלילה, הדיאלוג או האומנות. Mighty Mite הוא ניסוי כלים. בדיקה בתנאים מבוקרים ומדודים של גבולות מדיום הקומיקס. Tony Millionaire ניסה לבדוק כנראה אם אפשר ליצור קומיקס משעשע עם עלילות נפרדות שקורות במקביל, וכמו כן, להשתמש בכל מיני טריקים של מדיום הקומיקס כדי להעצים את המקבילות. מכיוון שזה מה שנראה לי המקרה, אני יכול לשפוט ולבקר את הקומיקס רק מבחינת הטיפול במדיום - מה שבספרי קומיקס אחרים מתבטא בעיקר בביקורת על העימוד, סידור הפאנלים, קומפוזיציה וכד'. רק כדי לצאת ידי חובה, אני יכול להגיד שהאומנות נחמדה וברורה. עיצוב הדמויות נחמד, ומבחינה עלילתית, לא הופתעתי, אבל הסוף גרם לי לחייך.

למרות שמיד רואים שהפאנל השמאלי הראשון (בעלילה של הקוף) ממלא רק כרבע מהעמוד, רק לקראת אמצע הספר שמתי לב שהוא לאט לאט גדל ככל שמתקדמים בעמודים. בסוף הספר הפאנל האחרון כבר יותר גדול מהפאנלים מצד ימין, ובכך שובר את השוליים אליהם התרגלנו במהלך הקריאה. בזמן שהסיפור העצוב ומעורר החמלה מתואר בפאנלים קטנים, אפורים, ונטולי דיאלוג, הצד השמח של הסיפור מתואר בפאנלים גדולים, צבעוניים ומלאי שירה. ישנה מין אירוניה שהחיה העצובה היא הקוף - הדמות איתה הקורא אמור יותר להזדהות מפאת האנושיות הגלומה מה. למרות זאת, הדמות שמתנהגת  בצורה יותר אנושית היא הקרציה - היא יכולה לדבר, להשתמש בכלים, להחליט החלטות בנוגע לעתידה, וכד'. למרות זאת, במהלך הקריאה היה לי קשה להתחבר ריגשית לדמות. האישיות שלה היא כשל אוויל, וההתנהגות שלה סתמית וחסרת הגיון. מצד שני, הקוף רק מנסה לשרוד - למצוא אוכל, מכסה וחום.
בנוסף לכל ההקבלות הצורניות בעיצוב הקומיקס, וההקבלות באפיון הדמויות, ישנן הקבלות נוספות בדרך העלילה - הסיפור של שתי הדמויות מתחיל בכלי רכב: אחד יבשתי בנסיעתו האחרונה, ואחד ימי בשיט בכורתו. הקוף הגיע למצבו הנוכחי בעקבות הכרח, ואליו הקרציה הגיע למצבו הנוכחי מתוך גחמה. הקוף מגיע לעיר אנושית, אך בה לא נראים שום תושבים. באותו הזמן הקרציה מגיע לקרקס פרעושים (באופן מילולי), ואנחנו באמת רואים את היצורים הקטנים האלו עובדים ומתאמנים בחריצות. לקוף קר לקרציה חם. הקרציה אוכל, הקוף רעב. וכך הלאה.

בסופו של יום, טוני מליונר משתמש במגוון מאד רחב של כלים שעובדים באופטימליות מירבית דרך מדיום הקומיקס כדי לספר סיפור קצר, פשוט, אבל בעל יותר רבדים ממה שנראה בתחילה. אם הייתי צריך לשכנע אדם זר בנוגע ליכולות הגלומות בקומיקס תוך 10 דקות, הייתי בוחר בספר הזה כדי לעשות זאת. בקיצור - אם יוצא לכם להתקל בפנינה הזאת, תנו בה מבט. קשה לי להעריך אם קניה של עותק חדש במיטב כספכם תהיה שווה למה שתקבלו תמורתו, אבל אם אתם אוהבים אנומליות שכאלו על המדף, אני בהחלט ממליץ לרכוש את הספר.

ביקורת קומיקס - מהדורת הפסטיבל

פסטיבל הקומיקס השנתי בסינמטק תל אביב היה כבר לפני יותר משבוע, אך בשל קשיים לוגיסטיים וטכניים אני נאלץ לסקר אותו רק כעת.
אני ממליץ בחום לקרוא גם את הרשומה של הקומפטריות, האמיגו ורעי לדוכן, תומיקס, ביומן הרשת שלו. יש שם אפילו תמונות וסרטון!

כמו בכל שנה, גם הפעם עברתי בין הדוכנים ורכשתי ממיטב המרכולת החדשה והטריה של היצירה הישראלית. מי שמבקר באדיקות בדוכנים כל שנה, יכול לצפות במספר טרנדים כלליים מבין חוברות וספרי הקומיקס המוצאים למכירה. בשנים הראשונות של הפסטיבל, תחילת העשור שלטו הפנזינים. רוב החוברות היו דפי נייר מצולמים פשוטים, עליהם ציור גס וטקסט חתרני (או סתם ילדותי). הפנזינים היו זולים ורובם בוסריים, ולפעמים אפילו נמכרו בדוכנים "פיראטיים".
במחצית הגיל הנוכחי של האירוע פתאום צצו להן כל מיני ניסויים משונים בשם "עבודות גמר". מדובר על אוגדנים שהתיימרו להיות משהו נעלה יותר מקומיקס והתהדרו בשמות מופרכים כמו "אנתולוגיות מאוירות", או "נובלות גרפיות למבוגרים". היצירות הלא ברורות העלו נעשו בדרך כלל על ידי סטודנטים לעיצוב שלא נראו שוב בקרב קהילת הקומיקס.
כיום אני שמח לבשר הוא שהטרנד בקרב המוכרים הוא ליצור חוברות וספרים בעלי גימור יפה, הדפסה נאותה, עלילה ברורה, חוסר התנשאות ובמגוון סגנונות. כמובן שתמיד יהיו יוצרים שישמרו על גחלת הפנזין, או שסטודנטית משנקר תאייר ציפורים למשך 20 עמודים בלי לכתוב מילה, אבל כיום הם המיעוט. אין לי דרך נוחה לבדוק זאת, אבל הייתי רוצה להאמין שהיוצרים פשוט התבגרו, זנחו את המסכות, ופשוט החלו ליצור.
למרות ששנה שעברה חזרתי עם שלל גדול מהפסטיבל, הקניות מהשנה לא פחות איכותיות. החוברות עומדות כעת בערימה מולי, ללא סדר ספציפי

החיים המסריחים שלי 2, אורטל אברהם - אני חושב שההגיגים האישיים של אורטל על החיים הם מעולים. מרגישים את האמיתות בקומיקס, וגם האלו שכביכול המדכאים ביותר מצליחים להעלות חיוך על הפנים, גם אם מדובר בשמחה לאיד. אני שמח על הערך המוסף שקיים בחוברת אבל לא באינטרנט. מצד אחד הוא מעולה כמו השאר, אבל מצד שני הוא מבליט חיסרון של חוברות שמפרסמות דברים שמקורם ברשת. כשקוראים בלוג מאויר, כמו החיים המסריחים שלי, לא ממש אכפת לך, הקורא, כמה גדולים הציורים. כל עוד הם קריאים, אתה לא מרגיש שהם בזבזו לך "זמן מסך". מצד שני, כאשר מדובר בחוברת, וכל מה שממלא עמוד זה בדיחת גרף פשוטה, אני מרגיש שהשטח של הנייר היה יכול להיות מנוצל בצורה טובה יותר. החוברת עוברת מהר מידי בגלל הבעיה הזאת, ויש הרגשה של "זה הכול?" חווית הקריאה הייתה מהנה ביותר, אך קצרה.

ב"ה 5, מתן בנישי, ניר שחרור, אדם רובסון ובוקס - ב"ה, סדרת החוברות של חבורת באנג קומיקס, התחילה בתור עוד פנזין שנראה שטותי וילדותי, ומאז הם הגיעו רחוק. אני מודה שלא קראתי את הגיליונות הקודמים שלהם בגלל הרושם שנוצר מהם. אבל עכשיו, כשאני קורא את החוברת האחרונה מהשנה, ניצת בי הרצון לחזור אחורה ולהיווכח מאיפה הם התחילו. בכל מקרה, התוכן מורכב מכל מיני סיפורים משעשעים קצרים באורך עמוד עד שלושה, ואחד ארוך יותר בן שישה עמודים. הומור דבילי מהסוג הטוב. משהו מעבר לבדיחות שתן-צואה, ושאתה לא מרגיש כמו ילד בן 7 כשאתה קורא. הגאגים הרצים מעולים ומגיעים במקומות הנכונים. יחד עם ב"ה 5, קיבלתי בחינם את החוברת הבאה:

תותחופשי 1, אדם רובסון ובועז קדמון - מיני חוברת המספרת על שוטר שלוקח את החוק לידיים ומציל את ביתו מטרוריסטים רשעים. מבט ציני על כל הקלישאות של סרטי האקשן מהסגנון הזה. הכדורים עפים, הרעים מתים, והטובים מחוספסים. שימוש מעולה בתרגום קלוקל גרוע.

קומיקס-דג 2011 , אמיר הדדי ורועי בשה - חוברת קצרה, כמעט פנזין, המאגדת סטריפים קצרים, כל אחד עמוד. בדיחות משעשעות ודביליות. בדיוק מה שהייתי מצפה שיצא ממכונת קומיקס בשנקל. כן, כן. הקומיקס הזה יצא מ"מכונת הקומיקס" שהוצבה על ידי אנשי דגים נגד ציפורים בפסטיבל. הכנסת מטבע, ובעזרת מכניזם משוכלל ביותר (בן אדם) יצאו מתוך חריץ החוברת הזאת ואפילו עודף! מדויק! בדרך כלל לא הייתי רוכש משהו קצר וטיפשי כזה, אבל הגימיק שבא מסביב היה נהדר. רק בשביל ההשקעה מגיע להם עוד המון קונים.

תבחר צבע, אמיר פרסיה - אדפטצית קומיקס של שני סיפורים קצרים מתוך פתאום דפיקה בדלת מאת אתגר קרת. הכתיבה של אתגר קרת מאד ציורית ותיאורית, ומתאימה במיוחד לעיבוד קומיקס. לכן, אין לי על מה להתלונן על הכתיבה המעולה והסיפורים המרתקים ומעוררי המחשבה שבחוברת הזאת. לצערי, הטענה היחידה שיש לי היא בקשר לאומנות. בזמן שהחוברות הקודמות בביקורת זו הן הומוריסטיות, ולכן האומנות לוקחת צעד אחורה בשביל פאנצ'ליין טוב, בקומיקס רציני הייתי שמח, בתור קורא, לראות דמויות שמצוירות בצורה רצינית. הבחירה של לצייר את הדמויות בסיפור הראשון בתור אנשים ללא תווים מזהים חוץ מהצבע שלהם היא טובה, אבל המסר היה עובד טוב יותר אם הם היו מצוירים בצורה יותר ריאליסטית מבחינה אנטומית. אם האומן היה גם הכותב, אולי זה לא היה מפריע לי כל כך, כי המחמאות היו מגיעות אל אותו אדם כמו הביקורות. אבל מכיוון שזו עיבוד מחדש, קשה לצאת בביקורת נגד אתגר קרת. הוא לא כתב את הסיפור במיוחד לקומיקס, אז מה שנשאר לי זה רק לדבר על החלק האומנותי, שבחורת הזאת לדעתי לוקה.

שרמוטה אני ירצח אותך, עידו הירשברג - כנראה הקומיקסאי הישראלי הכי כנה שיוצר כיום. לקרוא את החוברות שלו זה פשוט להסתכל באופן בלתי מצונזר לתוך מחשבותיו של אדם מגעיל, אנוכי, אובדני וחסר ביטחון. לפעמים קשה להבדיל מתי האוטוביוגרפיה נגמרת והדמיון מתחיל, אבל כשקוראים את הקומיקס הזה בטוחים בדבר אחד: האדם הזה מוכשר בטירוף. חוץ מהכתיבה האמיתית, גם האומנות מעולה בפשטותה. החוברת עצמה מכילה כמה סיפורים בני 6-8 עמודים, עם כמה דפי סטריפים בודדים. בחוברת תמצאו תיאורים על אוננות, התאבדות, פנטזיות מיניות ושאר דברים אישיים שלדעתי צריך המון אומץ כדי לפרסם אותם. עידו הירשברג בועט בעצמו ורומס את עצמו עד אפר בחוברת, ונותן לנו הצצה על התהליך.

מה קרה למר עכבר?, אורי אילון, איתי וגיאר ואלי ביז'אווי - סיפור מקדים לדירה להשכיר. למי שלא זוכר, סיפור הילדים הקלאסי של לאה גולדברג מתחיל בהצבת העובדה שבדירה הפנויה בראש המגדל גר מר עכבר, ואיש אינו יודע מדוע ולאן הוא הלך. כל הקומיקס מסופר בחרוזים מפיו של כלב בלש, ומצויר בשחור-לבן-אפור עם צללים חזקים כל האלמנטים האלו של מקרה לא מפוענח, ותיאורים מנקודת מבט של דמות חוקר פרטי נותנת הרגשה כבדה של פילם נואר. כל הדמויות המוכרות מהסיפור המקורי מופיעות, והפעם בגרסה יותר עמוקה ומבוגרת: התרנגולת השמנה עוסקת במאגיה שחורה, הקוקייה, שכל בניה גרים בקנים אחרים, היא בעצם יצאנית. אני לא רוצה להרוס את המתח, אבל אני כן אגיד שהחוברת הזאת היא אחת מההפתעות הכי טובות של הפסטיבל. חריזה מעולה ולא עצלנית, אומנות טובה, וספין חדש ומעניין על סיפור מוכר, שמסופר בצורה לא ילדותית או מתנשאת. מומלץ ביותר!

עלילותיו המופלאות של דוגי ליברצם, חוברות 3, 4 ו-5, חגי גילר - עוד סדרת קומיקס שהייתי צריך לקרוא ממזמן, ואיכשהו לא יצא לי. בהזדמנות זו, ויחד עם השקת החוברת החמישית, רכשתי מחגי את השתיים הקודמות. לצערי חוברות מספר 1 ו-2 נגמרו מהמלאי. ולעניינינו, אני מצטער שלא יצא לי לקרוא על מעלליו של דוגי לפני כן. הכתיבה של חגי גילר מצחיקה ומקורית. כל חוברת מכילה שני סיפורים ארוכים. אין הרבה המשכיות בין חוברת לחוברת, וכל מה שצריך לדעת כתוב בעמוד הראשון בכל גיליון. אם יורשה לי להתייחס באופן ספציפי לחוברת החדשה מהשנה, שמחתי לגלות שהציור השתפר מחוברות שעברו וקיבל קצת נפח. העלילות עצמן טובות והבדיחות בדרך מצחיקות ורלוונטיות לימינו. מעתה אתחיל גם לעקוב אחרי דוגי ליברצם גם ברשת!

חלום וחיי יום-יום, אביב רצין – מתוך כל החוברות, זהו הספר היחיד. ולא סתם ספר בהוצאה עצמית, אלה בהוצאת שוקן! אני תמיד שמח לראות קומיקס ישראלי מקבל מקום מדף בחנויות הספרים הגדולות. מדובר על סיפורים סמי-אוטוביוגרפים של דמות שמייצגת את הכותב. מין סוג של סיפורים מופרחים שמבוססים על מקרים אמיתיים, וכל מיני הגיגים מחשבתיים שמתוארים בצורה ויזואלית. אין ממש רצף עלילתי בספר, חוץ מדמויות שחוזרות על עצמן. הספר עצמו מעניין לקריאה, אבל לפעמים נופל אל בורות הפסדו-פילוסופיה. פרויד בשקל. האומנות נעה בין סכמטית לקריקטורית וריאליסטית, ואני חייב לציין שלאביב רצון יש שפה ויזואלית עשירה ומעניינת. נקודה שדווקא הפריעה לי היא הכיווניות. הרבה פעמים הדמויות הולכות נגד כיוון הקריאה האינטואיטיבי, ולי, בתור חובב קומיקס מושבע, זה צורב לעין, בייחוד שבאותה קלות היה ניתן להפוך את הדמויות. מתוך כל הספר, הכי אהבתי את סוף הפרק השני, עם הבריון המעוצבן שלא יודע למה. מין סוג של קתארזיס מטופש לעומת כל המלל ממקודם. בסוף הספר ישנו פרק לא אישי, על חברה שחיה בתוך ג'ל. סיפור נחמד שלדעתי היה עובד יותר טוב באנגלית.

ולסיום:
המלחמה האחרונה, נתי נכטיילר – כנראה החוברת הכי לא צפויה בפסטיבל. שילוב אפי בין דרגון בול זי, המטריקס, ופסוקו של יום. הפאוור רנג'רס פוגשים את סיפורי המלך שלמה. אני ממליץ לכל קוראי הגנזך לעזוב עכשיו את הכיסאות שלהם ולחפש את החוברת הזאת. היא תשנה את חייכם. אני מקווה שנתי לעולם לא יפסיק ליצור קומיקס, ואני מחכה בקוצר רוח לחוברת הבאה שיוציא!

וואו. זה יצא פוסט ארוך. ועוד בכלל לא יצא לי להכליל את החוברות החדשות מבית תומיקס! אותן, ועוד מידע רב נוסף על הוצאת תומיקס בפוסטים עתידיים!

Mouse Guard: Fall 1152 - ביקורת קומיקס

בעקבות המחשבה על הביקורת אותה, קוראים וקוראות יקרים, אתם הולכים לקרוא עכשיו, התחלתי לחשוב על כתיבת רשומה בה אספר מה, לדעתי, היא דרך טובה להציג עולם פנטסטי. הצגת עולם היא משהו שהרבה קוראים (ומסתבר גם כותבים) לוקחים כמובן מאליו. מציגים כמה דמויות עם כוחות או מאפיינים לא אנושיים, נותנים להם פן אישיות שניתן להתחבר אליות, שמים ברקע כמה יצורים או מקומות חדשים ומגניבים, והפלא ופלא! יש עולם.
לא הייתי שם לב לכמה הטעות הזאת מרה בעצמי, עד שלא קראתי את Mouse Guard של דייויד פטרסן (David Petersen).

כבר מספר שנים שביום הקומיקס בחינם הוצאות הספרים הקטנה Archaia Studios הוציאה חוברת מרובעת ומעניינת עם סיפורים קצרים מהעולם של Mouse Guard, כדי למשוך קוראים שנהנו לקנות את הספרים המלאים.
למען האמת, אני דווקה מאד נהנתי מהחוברות הקצרות האלו! הן היו מרובעות, מה שבלט בין כל החוברות בגודל האמריקאי-סטנדרטי שיוצאות באותו היום. הציורים היו מעולים ומדוייקים. היו בהם סיפורים קצרים עם סצינות אקשן נחמדות. בסופה של כל חוברת נראה שהקומיקס החינמי יצר קשר עם אחת מהדמויות מהסיפור הרחב, מה שגרם לי לרצות לדעת מי היא ומה תפקידה. מבחינתי, המטרה של יום הקומיקס בחינם הושגה, ורציתי לרכוש עותק בכיכובם של משמר העכברים. לצערי, ספרי הסידרה (כיום שלושה, או ארבעה במספר) יצאו אך ורק בכריכה קשה, ומחירם עבר את סף מאה השקלים. יקר מידי עבור הדם שלי. באותו סכום יכלתי לקנות מספר ספרים של סדרות מוכרות.
הנחתי לנושא, עד שביום הקומיקס בחינם האחרון ראיתי שהספר הראשון בסדרה, זה אשר אותו אני עומד לבקר ברגעים אלו, יצא במהדורה חדשה בכריכה רכה. המחיר היה עדיין מעט גבוה מהממוצע, אבל בעקבות המבצעים של יום הקומיקס בחינם, יכלתי להרשות לעצמי לרכוש אותו. לפני כשבוע התחלתי לקרוא, וסיימתי.

הדבר הראשון שבולט בספר, זוהי האומנות. הדמויות העכבריות מצויירות באופן ריאליסטי, וכן גם כל שאר החיות, הרקעים, המבנים והקרבות. הדבר היחיד שחרה לי זה ציור הנשקים. בציור דרמטי שמשתרע על פני עמוד שלם שבו אנחנו רואים עכבר עומד מול נחש מוכן לתקיפה, עם תיאור מדוייק של כל קשקש וקשקש, חרב שמצויירת בצורת משולש עם מעט הצללה שוברת את האווירה. אבל זו סתם תלונה קטנונית שלי.
מעולם לא ראיתי סרטנים מצויירים כל כך יפה מקרוב ובכל כך הרבה תנוחות. ישנם קרבות שמשתרעים על פני מספר כפולות של עמודים, וזה מעניין לעקוב אחריהם.
העימוד עצמו והקומפוזיציות טובות. הדף המרובע פותח מספר אפשרויות לסידור פאנלים שקשה להגיע אליהם ביחסי רוחב-גובה אחרים של עמוד. יש לפטרסן חיבה לסימטריה (בין אם היא סיבובית, או סימטריית מראה) בעימוד הכפולות ואני יכול להעריך את זה.
לסיכום, מכל הבחינות האומנותיות, הספר עומד בציפיות ואף עולה עליהם.

מכל הבחינות האחרות... פחות.
בתחילת הרשומה הזכרתי בניית עולם. לדעתי, העולם של Mouse Guard לא אמין. מהרבה בחינות דמויות העכברים היו יכולים להיות ארנבים, לוטרות או אפילו בני אדם, ולא הינו חייבים לשנות את העלילה. אין שום דבר עכברי בהם.

בתחילת כל פרק יש עמוד שלם של טקסט שמספר איזו הקדמה. המלל שמקדים את הפרק הראשון מגלה לנו מעט על ההסטוריה של אומת העכברים. אנחנו קוראים על מלחמה נגד שר המלחמה הסמורי (מי?) בחורף של שנת 1149 (לספירה של מי?). כיום משמר העכברים משמש בעיקר לליווי, סיור והגנה נגד טורפים אחרים.
כל המידע הזה היה יכול להיות מתואר בצורת קומיקס. לדוגמה, עכבר זקן מספר לנכד שלו, או חייל צעיר קורא בספר שקיבל. אבל לא. זה טקסט.
העלילה עצמה מתחילה כשסוחר אורז נרדם מתחת לעץ, ולאחר זמן מה, כשהוא לא הגיע לישוב אליו פניו היו מועדות, שלושה עכברים מהמשמר הולכים לחפש אותו - ליאם, קנזי וסקסון. בזמן החיפוש הם נתקלים במפה של עיר ומכך מסיקים שהסוחר היה בוגד, ועל דעת עצמם מחליטים לצאת ולחפש עד כמה עמוק חלחלה הבגידה.
במקביל, עכברת משמר בשם סאדי הולכת לראות מה קורה עם עכבר משמר אחר שלא דיווח כבר הרבה זמן.

המשך העלילה דק וצפוי. הדמויות עצמן לא ממש משתנות ולא ממש מעניינות. ליאם צעיר. קנזי חכם. סקסון חם מזג. סאדי בחורה.

למען האמת, חוסר העומק בעלילה לא היה מפריע לי כל כך, והאומנות היתה מכפרת על הפגם הזה, אלמלא כל שאר הפגמים שעושים את Mouse Guard  לפנטזיה לא אמינה.
בזמן הקריאה עלו לי מספר שאלות שנותרו ללא מענה. לדוגמה, למה רק לעכברים יש לבוש וציוויליזציה, אבל לא לנחשים, סרטנים ודבורים שבספר? למה הערים שלהם נראות אנושיות לגמרי? הרי הם עכברים, ויש להם דרישות עכבריות שאמורות לבוא לידי ביטוי בארכיטקטורה. כלי הנשק שלהם אנושיים לגמרי, למרות שהייתי מצפה שיצור שלפעמים הולך על שתי רגליים (מה שאני כן יכול לקבל) ולפעמים על ארבע ימציא כלים אחרים. למה להחזיק מפה של עיר נחשב לבגידה? אולי העכבר סתם מתעניין בקרטוגרפיה, או שיש לו בעיה להתמצא בעיר. מה גם שבהמשך אנחנו רואים חנות של מפות, מה שאומר שזאת לא סחורה אסורה. אם העכברים יוצאים לבדוק מה קורה עם עכברים אחרים שלא שלחו מסרים, איך עכברים שולחים מסרים? מה דרכי התקשורת שלהם? בהמשך העלילה אנחנו מגלים שאחת הדמויות גרה בבקתה מבודדת על החוף, אז זה לא שהוא יכל לשלוח שליח.
עיצוב הדמויות רע. הן אולי מצויירות יפה, אבל אין להם הבעות פנים חוץ מעיניים זועפות מידי פעם. בדמויות מסויימות שתמיד זועפות (כמו סקסון) אין הרבה וריאציה. כולם כמעט באותו גודל ורק צבע הפרווה שונה. עיצוב הדמויות כל כך רע, שלא ידעתי שסאדי היא בחורה עד שלא פנו אליה בלשון נקבה. מה שגרם לי להסתכל מקרוב על הפעמים שהיא מופיעה ולמצוא הבדלים בינה ולבין הגברים. חשבתי שההבדל הוא צורת העיניים, אז בדקתי דמויות אחרות, וראיתי שלקנזי יש עיניים דומות לפעמים. באתר של Mouse Guard כתוב שקנזי זכר.

הטקסט ממש דליל. רוב בלוני הדיבור מכילים משפט אחד פשוט, ועמודים שלמים עוברים בלי מילה. בסצינות חשובות, שבהם הקורא מצפה לנאום משכנע או לאיזה דיאלוג, נזרקים רק כמה משפטים. רוב רובו של הטקסט בספר נמצא בהקדמה (המיותרת לדעתי) של כל פרק, ובסיפור הרקע באמצע הספר, ששוב, מסופר לא בצורת קומיקס. כאשר בוחנים את הספר בצורה הזאת, אפשר באמת לסכם את כל העלילה בעזרת ששת העמודים האלו. מעט עצוב. כמו כן, המילים עצמם כתובות בגופן שלדעתי לא מתאים לקומיקס. הוא סריפי, פסבדו-ישן, ובברור ממוחשב. הוא לחוץ מידי בתוך הבלונים, מה שגורם לי לתהות על הקמצנות בשטח בלון אם במילא לא כתוב שם הרבה.

בסוף הספר יש עמודים נוספים עם ציורי הדמויות של הספר על ידי אומנים שונים, כמו גאי דייויס (Guy Davis) וריק קורטז (Rick Cortes). אני חייב לציין שלעכברים בציורים של האומנים האלו יש הרבה יותר אישיות מאשר בקומיקס עצמו. מה שרק מוכיח כמה הבעות פנים חשובות בקומיקס.
בנוסף לכך, מוצגים בפנינו כמה מהתוספים היותר תמוהים שראיתי אי פעם בקומיקס. מפה של האיזורים המתוארים בספר זה דבר נחמד, וחלק אינטגרלי בהרבה סיפורי פנטזיה. דווקה כאן הטקסט כתוב בכתב יד, והוא לא ממש ברור. בסיפור עצמו אנחנו מבקרים רק בשלושה מקומות, ומוזכרים רק עוד שניים נוספים, בזמן שעל המפה יש כעשרים ישובים אניגמטיים עם שמות לא ברורים.
לאחר מכן ישנו ציור מנקודת מבט אווירית על אחת מהערים בסיפור שנמצאת בתוך גזע עץ. עצמו עיניים ודמיינו עיר עכברית בגזע עץ. אני מדמיין בתים מרובי קומות מדורגים על הצד הפנימי של הגזע עם מדרגות לוליניות וגשרים תלויים. מה אנחנו מקבלים בציור? עיר אנושית לגמרי עם בתים אנושיים של כפר אנושי מימי ביניים. אה. כן. יש למעלה חורי איוורור. זה הפרט היחיד שמזכיר לנו שכל הישוב הזה נמצא בתוך עץ. אף אחד מהמבנים בעיר לא בולט במיוחד, ובציור מפוזרים כל מיני כתובות כמו "אזור מגורים" (בקתאות עם קומה אחת וגג רעפים), "אזור מסחרי" (בקתאות עם קומה אחת וגג רעפים) ו"אכסניה" (בקתה עם קומה אחת וגג רעפים). וואו.
בזוג העמודים שלאחר מכן אנחנו רואים את טירת לוקהבן! המבצר העכברי שחצוב לתוך הסלע! מעוז המשמר! ומה מפורט שיש שם? נפחיה, מטבח, מתפרה, וכוורת. מטורף...
אחר כך מתארים בפנינו כמה מהמקצועות המרתקים שיש לעכברים. הציוויליזציה העכברית כנראה שונה משלנו בכל כך הרבה מובנים, עד שאנחנו חייבים לראות במה הם עוסקים ביום יום כדי שנוכל להבין אותם טוב יותר! והמקצועות האלו הם... סתת אבן, נגר, כדר, אופה ואיכר. אני באקסטזה.

כל הפרטים הקטנים האלו לאט לאט מתחילים להצטבר. יש בספר את כל מה שהבטיחו לי בדוגמיות מיום הקומיקס בחינם - קרבות מרתקים, ואומנות יפייפיה, אבל לא יותר מזה. לא רק על אלו קומיקס אמור להשען.
הייתי יכול להמליץ על האוגדן בתור קריאה קלילה ומשהו יפה לבהות בו, אבל אני צריך להסתייג מכך כי המחיר לא מצדיק זאת. יש ספרים יפים באותה מידה, אם לא יותר, עם עלילה טובה יותר, במחיר זול יותר.
אני ממליץ על הספר רק במקרה המאד ספציפי בו יש לכם חיבה עזה לעכברים מצויירים, העלילה לא חשובה לכם, ויש לכם מספיק כסף רק בשביל אומנות יפה. כלומר אני ממליץ על Mouse Guard  רק עבור מנהלים בכירים בחברת דיסני.

The League of Extraordinary Gentlemen, Vol. 1 - ביקורת קומיקס

לבקר קומיקס של אלן מור, זה כמו לנתח מחזה של שייקספיר. עשו זאת לפניך כבר עשרות פעמים, בצורות ובדרכים שונות וססגוניות, והסיכוי שיהיה לך משהו חדש להגיד על היצירה דיי נמוך. למרות זאת, אני מוצא לנכון להביע את דעותי על אוגדן הנפלא שאני אוחז ברגעים אלו.
אלן מור הוא גאון. אין על זה וויכוח. (למי שלא שמע את השם מעולם) הוא נודע בעיקר בתור הכותב של Watchmen, V For Vendetta, ועוד כותרי קומיקס שלא עשו מהם סרט בינוני. לאחר שהסתכסך עם חברת הקומיקס DC בנוגע לזכויות יוצרים, כסף וכתיבה, הוא נשבע שלעולם לא יעבוד אצלם שוב. זאת, בקצרה, הסיבה שמור הבריטי הקים את ההוצאה America's Best Comics (אשאיר לקורא את המטלה למצוא את ההקשר בין דעותיו על הראוותנות והאנוכיות האמריקאית בה נתקל, לבין שם החברה, ולהשתעשע).

הקומיקס הראשון בהוצאת הקומיקס האמריקאי הטוב ביותר הוא על חבורה של סוכנים מיוחדים שנתאגדה תחת חסות השירות החשאי הבריטי, ומשימותיהם השונות בשנת 1898. הצוות מורכב כולו מדמויות ספרותיות מתוך מדף הספרים האנגלי של אמצע המאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20. הסוכנים המהוללים הם מינה מוריי (אישתו של דרקולה), אלן קווטרמיין (הרפתקאן באפריקה מסדרת ספרים מהוללת), קפטן נימו (מתוך 20,000 מייל מתחת לים), ד"ר הנרי ג'קל ואדוואר הייד (המדען בעל המזג ההפכפך), והוולי גריפין (הרואה שאינו נראה).
בנוסף לכך, העלילה כוללת דמויות אחרות מספרי מדע בדיוני, פשע, הרפתקאות ואף פורנו ספרותי, ועוד. מה שבעצם אלן מור מנסה לעשות, זה לרקום ביחד את כל המעשיות התקופתיות ביחד לכרונולוגיה אחת של עולם פנטסטי-סטימפאנקי-אנרכוניסטי. מה היה קורה אם ג'יימס בונד היה פוגש את שרלוק הולמס? איך הנוסע בזמן של ה. ג. וולס קשור למיתוס של קת'ולו? לפי הבנתי, זאת לא הפעם הראשונה שיותר מודרני מנסה לשלב את כל היצירות הספרותיות ביחד, מור עושה זאת בצורה היחודית והמעניינת שלו.

בחזרה לעלילה, בחציו הראשון של הספר על גברת מוריי וקפטן נימו מוטלת המשימה למצוא אנשים מוזרים בעלי יכולות פלאיות. לאחר שנמצאו כל שאר הג'נטלמנים המדהימים, מוטלת עליהם משימה סודית בלב ליבה של השכונה הסינית בלונדון. העלילה עצמה, דווקה לא הכי מותחת. זה לא סוד שהספרים בתקופה ההיא לרוב נגמרו כשהתעלומה נפתרת, הרשע מפסיד, והטובים מנצחים. לא שאני מגלה משהו לגבי הסוף של האוגדן, אבל אפשר בברור לראות שמור עשה את שיעורי הבית שלו בכל הנוגע למחקר מקדים.

למרות שהיא מעולה, לא בשביל העלילה שווה לפתוח את הספר. לא ולא! בשביל כל מה שמסביב לה! עד כן נמנעתי מלהזכיר את האומנות.
קווין או'ניל עושה כאן עבודה נהדרת. לא נראה לי שהיה ניתן לבחור אומן עם סגנון מתאים יותר בשביל ספר מהסוג הזה. כשהעלילה קוראת לרקעים של ערים מוזנחות, מיכשורים עדינים, כמויות אדירות של דמויות, כלי רכב בדיוניים ושאר דברים שלא נראו מעולם, אתה רוצה שהאומנות תראה כל ארובה, כל ידית, כל מחוג, כל פועל וכל גלגל. אלן מור בנה פה עולם שלם שדומה, אבל מספיק שונה מהעולם שלנו, כדי שנרצה לחקור את כולו לראות איך הוא עובד. לקח לי המון זמן לעבור על כל פרק, יחסית, בגלל העמודים המלאים בפרטים קטנים שכיף למצוא. באיור של נמל לונדוני פתאום אני מוצא ברקע עגורן שמרים פיל מעל אוניה, ואחר שמשנע קרון רכבת! בנוף הפריזאי הצפוף אני מגלה רחובות על רחובות, ובחלונות נמצאות יצאניות, גברים, קרבות... עולם חי ונושם. סיפורים בתוך סיפורים.
מעלה נוספת, וחשובה לא פחות, לזכותו של או'ניל, היא, שבניגוד לאומנים ריאליסטים (שגם מהם ניתן להוציא איורים כה מפורטים), היא שהדמויות שלו כמעט קריקטוריות. אפים ארוכים, גופים שמנים בהגזמה, סטריאוטיפים גזעניים שמתאימים לתקופה (כל הערבים עם חרבות מעוקלות וכל הסינים בחלוקים ושפם דק). כמו שאומרים - אנשים יפים בכיעורם. לכל דמות יש אופי וסיפור לא ידוע מאחוריה. כמו כן, הבעות הפנים על הדמויות מעולות. לאומנים ריאליסטים מידי יש לפעמים את הבעיה להביע רגש באמצעות הפנים. אני רואה את זה לפעמים בסנדמן של ניל גיימן, למשל, כשאני לא הייתי מבין אילולי הטקסט אם מורפיוס שמח או מופתע.
ואם בסנדמן עסקינן, בלא-ביקורת שלי על The Kindly Ones, התלוננתי על העימוד המשעמם של 2x3 פאנלים לעמוד. כמו ב-Watchmen, גם בספרינו הויקטוריאני, אלן מור בחר ללכת עד הגריד הזה. אבל הוא עושה את זה טוב. בזמן שבסנדמן זה הרגיש מונוטוני (בעיקר בגלל האורך של הסיפור), ב-League of Extraordinary Gentlemen העימוד הזה מרגיש סינמטי. מה זאת אומרת? שימוש בפאנלים שההבדל ביניהם זה דלת פתוחה או סגורה, מעקב אחרי דמויות בזמן שהן הולכות, סצינות אקשן, זום אין וזום אאוט, וכד'. אין את בעיית ה"ראשים המדברים" שהתלוננתי עליה בקומיקס השני. כמו כן, היוצרים ידעו בדיוק איפה לשים פאנל בגודל עמוד וכיצד לשבור את הרצף.

בנוסף לקומיקס עם עלילה שלמה עם התחלה אמצע וסוף, בסוף האוגדן יש בונוסים רבים! המרשים מביניהם הוא Allan And The Sundered Veil - סיפור "קצר" בן 22 עמודים (חלקם מאויירים על ידי קווין או'ניל) על אלן קווטרמיין, שמהווה כהקדמה למעלליו בקומיקס עצמו. הכתיבה כאן של אלן מור מאד עשירה, אבל במקרים רבים פשוט מפרכת. הסיבה שבה התעקבתי עם סיום הקריאה היה החלק הזה, שלקח לי יותר זמן מאשר הקומיקס עצמו. העלילה בסיפור הקצר טיפה טפשית וקופצת ממקום למקום רק כדי לקשר חוטים לספרים תקופתיים אחרים, ולכן אני לא ממליץ על הקריאה בו כחובה. רק אם אתם, כמוני, חייבים לקרוא כל מילה מתוך ספר, והידיעה שהשלמתם מאה אחוז מהתוכן גורמת לכם סיפוק אילאי.
לאחר הסיפור הקצר, מפנקים אותנו עם הכריכות של כל הגליונות שהתפרסמו בנפרד, כאשר כל אחד מקורי ויחודי בעצמו. אולי המרשימה ביותר היא הכריכה של הגליון השישי והאחרון, שצויירה בתור קומיקס מתחילת המאה שעברה ובעזרתו אנחנו מקבלים סיכום קצר של העלילה עד כה. רעיון מבריק וייחודי. אני מנסה לדמיין מה הייתי חושב אם הייתי רואה את הכריכה של החוברת הזאת על המדף עם כל שאר החוברות החודשיות המציגות גיבורי על במגוון תנוחות הירואיות.
לאחר הכריכות אנו מקבלים כל מיני "משחקי ילדים" ובדיחות אנכרוניסטיות, כיאה לספר משעשע לילדים ונוער מסוף המאה ה-19. בעצם, למשך כל הספר, השפה העיצובית והטקסטואלית שומרת על המחזה הזה, כאילו נתקלנו במסמך בן יותר ממאה שנים. כולל הקרדיטים (שמעוצבים בתור קול כרוז המזמין אותנו לפריק-שואו ויקטוריאני), והביוגרפיות המזוייפות בגב הספר. קשה שלא להעריך את ההשקעה הזאת.

בקיצור:
אם אתם מחפשים אוגדן לא עבה, אבל עשיר ואינטיליגנטי, שכל מילה וכל משיכת מכחול בו משמעותית, ואינכם פוחדים להתקל בדמויות ישנות בסיטואציות חדשות, אני ממליץ בחום על The League of Extraordinary Gentlemen, Vol. 1. העלילה אולי צפויה, אבל הדרך אליה כל כך מהנה ומעולה, שיבוא לכם עוד.

אחרית דבר:
America's Best Comics, היתה שייכת להוצאה אחרת בשם Wildstorm. וזאתי, ללא ידעת אלן מור, נקנתה על ידי DC ונטמעה בתוכה. אז כיום, America's Best Comics שייכת לחברה שאלן מור נשבע בכל היקר לו שלעולם לא יעבוד בה שוב.
מ-The League of Extraordinary Gentlemen לא עשו בסוף סרט בינוני.
עשו סרט גרוע.

Igor: Fixed by Frankensteins - ביקורת קומיקס

Chris Reilly & Chris Grine, SLG Publishing.

איגור. איך להתחיל ביקורת על קומיקס כל כך קצר (72 עמודים) שניתן לסיים אותו בפחות מחצי שעה, אבל עדיין יותר מרתק, מוזר ומפתיע מהרבה דברים אחרים שיותר גדולים ממנו?
אולי מההתחלה.

לפני כמה שבועות אני מקבל שיחת טלפון מקומיקאזה. הספר שהזמנתי הגיע. הידד! לאחר מספר ימים אני מגיע, ובא לרכוש את הספר. אך רגע! אם כבר, אולי אז גם אקנה את הספרים הבאים בסדרות שאחריהן אני עוקב? אוקי. הו! והנה הספר ההוא שהיה קיים רק בגירסה יקרה עם כריכה קשה, ועכשיו הוציאו אותו בכריכה רכה וזולה יותר. האם עיני מטעות אותי? זה הספר ההוא שאזל מהמדפים לפני שנה וכעת הוא בהדפסה שניה! הידד!
מפה לשם, אני חוזר לקופה עם עם חמישה ספרים במקום במקום אחד. כולם עבים, עמוקים ולא ממש זולים. אני מתקרב על מנת לשלם, אבל... רק רגע אחד.
אני מחליט לעבור על מדפי הספרים המשומשים. אולי אמצא איזו מציאה. בוא נראה... חוברת של סיפור באמצעו. אוגדן על גברים שריריים עם חרבות מגואלות. סיפור על נערה אובדנית. חמישה ספרים זהים על גיבורות בעלות לבוש מינימאלי... רגע. מה זה? איגור? זה מעניין. מוכר! כמה עבור הדבר החמוד הזה? רק עשרים שקלים? תוסיף לערימה.
הרגשתי שאני מרחם על הספר. כל כך קטן ודק מול כל הספרים בעלי הגודל הסטנדרטי של קומיקס "מיינסטרים" שמסביבו. על הכריכה מתנוססת דמות חלשה, חולנית ומפוחדת שנאלצה לחלוק יחדיו את המדף עם דמויות חזקות, בטוחות ולוחמניות. אימצתי אותו לחיכי בלי לחשוב הרבה או לעיין יותר מידי בתוכן.

עד שהיום החלטתי לקרוא אותו.

 

על מה זה Igor: Fixed by Frankensteins? האמת? אין לי מושג. כלומר, יש לי מושג מהבחינה שאני יכול לתאר את העלילה והדמויות, אבל קשה לי להגדיר את העולם שהכל מתרחש בו. יש שם צפלינים, מפלצות, אלים יווניים, אסטרונאוטים, זומבים... נראה שהעולם בנוי מסטראוטיפים שמקורם בסרטים גרועים. כשהדמות הראשית (שעל פי העטיפה האחורית לא קוראים איגור, אלה Hunchback, כלומר "גיבן") מופיעה לראשונה היא יוצאת לדוג. תוך עמוד אחד היא תופסת דג מפלצתי שמעיף אותה לספינת אוויר, שם דיילת גברית מוזגת לו שמפניה. תוך מספר שניות טרוריסט סקוטי דורש מדמות ג'יימס-בונדית לשחרר את סקוטלנד, והנ"ל מסרב בקרירות אנגלית. יש פיצוץ והגיבן עף מהספינה.

ואז מתחילה העלילה.

וחוץ מהדמות הראשית, שום דבר שהוצג עד עכשיו לא יחזור שוב.

הקצב פה הוא מהיר. דברים אקראיים קורים בין עמוד לעמוד, ולוקח לקורא כמה דקות להסתנכרן על העלילה. כמעט שאין טקסט ורוב הדמויות אילמות, או שמדברות מספר מצומצם של משפטים. האומנות היא פשוטה, אך מדוייקת. למרות שאפשר לרוץ על הספר ולסיים אותו תוך 10 דקות, אני ממליץ להתעקב בכל זאת על המבטים של הדמויות ועל הסביבה ולתת לדברים לשקוע.

למרות שהוא קצר, איגור מכיל הרבה - סיפור אהבה, גבורה, אקשן, הומור מטורף וסוריאליסטי, ואפילו קומיקס בתוך קומיקס כפארודיה למדיום בשנות ה-30, וסרט אימה B-Movie. הכל בכמויות מדודות ומרוכזות.

הוא לא הספר הכי מצחיק או הכי מטורף ומוזר שקראתי, אבל הוא זול, כיפי, מהיר ושווה קריאה.

Sandman vol. 9 - The Kindly Ones - לא ביקורת קומיקס

זה לא ממש ביקורת מלאה, אלה יותר תלונות על אוגדן מאד מסויים בסדרת הסנדמן. מצטער על השגיאות.

ואלס עם באשיר - ביקורת קומיקס

את הסרט ואלס עם באשיר ראיתי בקולנוע כשיצא ב-2008, והוא היה מדהים. כל הפרסים שנתנו לו - הגיעו לו. כל הפרסים שלא נתנו - היו צריכים לתת.

זה סרט שהקהל מחא כפיים למסך אחרי הקרדיטים כאילו היו שם אנשים.

כשנה אחרי הסרט יצא הקומיקס. סרט עם אנימציה כזאת יכול להיתרגם טוב לקומיקס - בזמן שצפיתי בו, הרגשתי קומפוזיציות עמודים אופציונאליות, מעברי פאנלים, וכד'.

כשהקומיקס יצא לראשונה עיינתי בו בחנות הספרים, ומעט התאכזבתי. הוא היה דק, והיה נראה כאילו העתיקו פריימים מהסרט ישר לקומיקס עם מעט עריכה. (כמו בקומיקס גרוע של מלחמת הכוכבים שאשכרה לקח צילומי מסך מהסרטים והוסיף להם בלונים, לדוגמה.)

לא קניתי. גם היה יקר מידי - 90 שקל על משהו שכנראה אסיים תוך שעה.

בפסטיבל הקומיקס של קיץ 2009, בהרצאה עם ארי פולמן ודו פולנסקי, היוצרים, שמעתי שהפאנלים של הקומיקס צוירו מחדש בהשראה מהסרט. הרשים אותי ההשקעה בציור מחדש של כל כך הרבה אלמנטים מסובכים, ועדיין ששמרו על התחושה של הסרט.

לפני כחודשיים עברתי בדוכן של ספרים מעט פגומים שלא נמכרו. אתם יודעים, אלו שמוכרים 3 ספרים ב-50 שקל כי החברות הגדולות רוצות לפנות את המחסנים שלהם. אני לא יודע אם הופתעתי לראות שם כמות דיי רבה של ואלס עם באשיר. מצד אחד היה חבל לי על תעשיית הקומיקס וליוצרים, אבל מצד שני כל מה שחשבתי על הקומיקס עדיין עמד על תילו. בכל מקרה, החלטתי לקנות אחד ב-20 שקל. חוץ מכריכה טיפה מחוספסת וסימון בספריי אדום על הצד, הספר היה במצב מעולה.

לפני כשבועיים סוף סוף הגיע תורו להקרא. והנה אני ניגש אליו אחרי שלא ראיתי את הסרט כבר כמה שנים ובראש פתוח, והנה הביקורת שלי:

הוא בסדר. ו... זהו. בערך. העלילה ברורה, למרות כמות הפלאשבקים והסיפורים האישיים. האמת אני אפילו מודה שכשראיתי את הסרט בפעם הראשונה, לא הבנתי בדיוק מה ראיתי בגלל כל הפלאשבקים - בקומיקס זה באמת מאד מסודר ומדוייק מהבחינה הזאת. האומנות מעולה, כמובן, והצבעוניות השונה של כל מקום מכניסה אותך למלחמה בצורה טובה

מצד שני, הכתיבה דלה. מאד דלה אפילו. כמעט אין פאנלים עם יותר מבועת דיבור אחד. ברוב הפאנלים בועות הנראטיב (אלו שהמספר לא נמצא בפריים, ומתאר משהו שהוא זוכר) אין יותר ממשפט אחד. המון פאנלים שקטים ללא שום סיבה. הסיפורים האישיים מעניינים, אבל לא נותנים להם מקום להשאיר אימפאקט. אני לא אוהב להשוות לסרט, כי אני רוצה שביקורת תעמוד בעזרת עצמה, אבל נראה שיוצרים חשבו על קולנוע בזמן שיצרו את הקומיקס. בסרט תראה מועדון עם אנשים רוקדים במשך 10 שניות. כל שניה תשים לב למשהו אחר: לבחורה שרוקדת, לאנשים על הבר, למוזיקה, לתנועות, ואז המצלמה תעשה זום על הדמות היחידה בבר שאתה אמור להתחבר אליה. בקומיקס זה לא עובד. רואים פאנל עם מועדון, ואז כמה פאנלים שמתקרבים לדמות המרכזית בסצינה. איפה המוזיקה? איפה התנועות? איפה לתת לי להרגיש את המועדון? וזה לא המקרה היחיד.

בסרט הראו שטויות שנעשו במלחמה, וזה היה מצחיק וזוועתי בו זמנית וזה עבד. מוזיקת רוק עם מטוסים מפציצים. כאן רק את המטוסים עם טיפה טקסט. אין אווירה בכלל. לא הזדעזעתי. המוזיקה בסרט מעולה ומשרתת את האווירתיות בצורה נפלאה. בקומיקס מוחלפת המוזיקה בשקט. אני בתור קורא, לא יכול לדמיין באופן ספציפי את מה שהכותב יצראה שאדמיין, בלי איזה פוש.

את ואלס עם באשיר סיימתי בשעה. כמו שחשבתי. הוא היה צריך להיות פי שתיים יותר עבה, יותר עשיר, יותר אימפאקט. על אומנות בלבד לא תולים קומיקס.

אוגדן קומיקס אמריקאי סטנדרטי הוא באותו עובי מבחינת כמות עמודים, ועדיין לוקח לי יומיים-שלוש לסיים אותו. פשוט כי הוא נכתב עם המילה *קומיקס* בראש.

בקיצור: אם אתם נתקלים בספר ביד שניה או בהנחה משמעותית - תקנו. אני ממליץ. האומנות יפה והמעט שכתוב, כתוב טוב. רק על תפתחו ציפיות גדולות.הסרט יותר טוב.

The Marquis: Inferno‬ - ביקורת קומיקס

המרקיז, מאת גיא דייויס (Guy Davis) בהוצאת Dark Horse, הוא אוגדן קומיקס הכולל בתוכו סיפור ארוך בעל מספר פרקים המציג לנו לראשונה את דמות המרקיז, ועוד שני סיפורים קצרים יותר על המשך מעלליו של הדמות. האוגדן יצא ב-2003, והוא יהיה הראשון מבין 4 או 5 אוגדנים. בימים אלו דייויס עובד על השני.

כשאני קונה קומיקס, אני בדרך כלל בא לקנות את הכרך הבא בסדרות הקבועות שלי, ועוד איזה משהו חדש. תמיד לגוון. הפעם ההיא לא באתי לקומיקאזה עם ידיעה מה אני רוצה, אז שאלתי להמלצת המוכר. הוא המליץ לי על המרקיז, שלא הכרתי קודם. לא היה לי מושג על מה זה, וההסבר היה קצר ונטול ספויילרים. מנסיון קודם, סמכתי על המוכר, אז רכשתי. אני יכול להגיד בשמחה שלא התאכזבתי!

המרקיז הוא שילוב של אימה/חקירה/מותחן-פסיכולוגי/פסודו-היסטורי. נשמע מבלבל, אבל הנה ההסבר (בלי ספויילרים) - הדמות הראשית היא וול דה גול. חייל לשעבר במסעות הצלב, אינקוויזיטור לשעבר, ו... משהו לא ממש מוגדר בהווה. רוב העלילה מסופרת דרך קריינות שלו. הוא חי בעיר וניסל, מין סוג של עיר צרפתית מהמאה ה-16 שהכנסיה מטילה על תושביה אימה ופחד מהשדים והגיהנום מצד אחד. אך מצד שני לתושבים יש אפשרות ללכת באופן חופשי להיכל מסוגר בו הם יכולים לפרוש את החטאים שלהם - משמע לעשות בכל מעשה נלוז ושפל שבא להם. העיר היא פרי דמיונו של דייויס, והדת השולטת היא מין סוג של נצרות שלא קיים בעולם שלנו (בגלל זה הפסודו-).
יום אחד מתחילות לצוץ הגופות. חלקן מחוררות בכדורים ומשוספות, חלקן נמחצו למוות... מיתות משונות. למשרד האינקוויזיטור ולמשמר העיר יש תיאוריות שונות לגבי מה קרה. לא אספר לכם מעבר.

המרקיז מצוייר מעולה. שחור-לבן עם משטחים מנוקדים בצפיפות בשביל אפורים. הקווים לא מושלמים בכוונה, אבל עדיין מלאי פרטים כך שניתן להנות מהעיר העשירה שדייויס המציא. שום בניין שם לא קיים במציאות, אבל עד שלא בדקתי שהעיר הזאת לא היתה קיימת, הייתי בטוח שכן. כל חלק נראה ומתוכנן בקפידה. השימוש בשחורים ובאפורים בדמות המרקיז מעולה. כל הדמויות מזוהות בקלות, והטקטס, למרות שנכתב בכתב יד טיפה צפוף, ברור וקריא.
כל דמות מקבלת את המקום והבמה שלה להתפתח, ומביאה יחד איתה חלק מהעולם. לכל אחת יש מניעים, היסטוריה, רצונות, התלבטויות... כשקראתי הרגשתי קשר עמוק עם דמויות מסויימות והבעתי עיניין אישי בהן ובהצלחה שלהן. הקאסט הוא גם לא הקאסט הרגיל של קומיקס שחלקו הגדול כולל סצינות אקשן - אין צעירים שריריים בחליפות צמודות. אין נשים יפות תואר במידה שלא תאמן. כולם מבוגרים שאני לא אגזים אם אכתוב שהן כנראה בגילאי 50+.
השדים והשטנים בנויים בצורה מקורית, והזכירו לי במידה מסויימת יותר מפלצות בסגנון משחקי מחשב כמו Dead Space - הרבה זרועות, גוף שומני מגעיל, מליון שיניים... בכלל לא קרוב לכנפי עטלף וזנב עם קלשון.
העלילה עצמה של הסיפור הארוך (שהיא בת'כלס סיפור origin) פשוט מעולה. עד חלק ממש מתקדם עדיין שאלתי את עצמי אם מה שאני קורא באמת קורה, או אם הכל זה דמיוני. לא יכלתי להוריד את הספר מהידיים בקטעים מסויימים וכמעט פיספתי את התחנה לרדת מהאוטובוס. קשה לי לדבר על העלילה בלי ספויילרים, אבל ניתן בקלות לראות במרקיז מוטיבים ספרותיים עמוקים. אני מאמין שאני יכול לדבר הרבה על מוטיביי המסיכה, האמונה, נצרות, אובז'קטיביזם ואמפיריזם, פסיכוזה ועוד שלל דברים שהספר מעלה. היו לי כמה התאכזבויות קטנות בקשר לניצול של העלילה בנוגע לקידום הסיפור הכללי, אבל אני לא אעלה אותן כאן.
העימוד של הפאנלים מעולה - תמיד ניתן דגש על מה שצריך. קיימת חוקיות בסידור הפאנלים, והחוקיות הזאת גם תמיד יודעת איפה להשבר בשביל העלילה. השימוש במדיום מרהיב ומפתיע, אבל אני לא ארחיב על כך כדי לא להרוס.

אם יש דבר אחד שעיצבן אותי בספר עד לרמה של גיחוך, זה סגנון הכתיבה. תקופה כזאת עשירה של שפה כמו הרנסנס (תחשבו על שייקספיר) קוראת לשימוש במליון מילים נרדפות, משלב גבוה וכד'. מכירים את הסיפור שד"ר סוס התערב עם מישהו שיוכל לכתוב ספר ילדים בפחות מ-50 מילים, ומזה יצא Green Eggs And Ham? אז אני יכול לדמיין את גיא דייויס מתערב עם מישהו שיוכל לכתוב קומיקס ממש מעולה ומותח בפחות מ-500 מילים. יכול להיות שתגיעו למצב שלא תוכלו יותר לקרוא מילים מסויימות כמו Sin, devil, hell, pious, ministry... אם איי פעם יכתבו פארודיה על המרקיז, בטוח יצחקו על זה.

הספר מעוצב יפה עם עמודים שחורים מלאים המפרידים כל פרק ופרק ונותנים פאוזה מעולה. אני לא זוכר כמה הוא עלה, אבל מה שמקבלים עבור המחיר הצדיק כל שקל - סיפור אחד מאוד ארוך ומספק, שני סיפורים יותר קצרים שמראים צדדים שונים של הדמויות, ובסוף חלק דיי ארוך על "מאחורי הקלעים" עם סקיצות, עמודים שהוחלפו, האבולוציה של עיצוב הדמויות, ועוד כמה עמודים שלמים של קומיקס שהיווה את ההקדמה המקורית של החוברת הראשונה. בקיצור, אתם מחזיקים בידיים שלכם באוגדן אחד כל מה שיצא איי פעם עם דמות המרקיז.

בקיצור - מומלץ בחום לכולם. למי שאוהב מתח, אקשן, פסיכולוגי, תקופתי וגם מעט אימה.